נזר הקודש - יומא קלז

ר"א דלא שמע הדרשא דעתי אפילו בשבת פשיטא שאין המכשירין מדחו שבת. וראיה לזה דבכל מקום דמכשירין מדחו שבת דרש לה מקרא כדאיתא סוכה מ"ג וכל הסוגיא בשבת קל"א, ועי' תוס' פסחים ס"ח ד"ה מה שחיטה, ועי' בספר שו"ת עין המים להגאון מהרי"מ סי' י"ד. - עוד שם מה שכתב בהא דחלה דע"כ הוי כמום עובד ופסול לקרבן. וכתב עפ"י דברי הרמב"ם בפר"ז מביאת מקדש הי"ב דחלה היינו שהוא רועד מפני חליו וכליון כחו, וא"כ מיירי הכא בחלה כזה שאינו רועד מחמת חליו ולא הוי אפילו מום עובר, וכמו כן מפרש הא דכתב הרמב"ם בפר"ב מעבודת יוהכ"פ חלה שמיירי שלא הגיע לשיעור הזה. וכתב שכן מדויק לשון הרא"ש בסדר העבודה שכתב חלה שאינו יכול להלך ברגליו, והכוונה שלא הוי חולה גמור. רק זה שאינו יכול להלך ברגליו, וכשר הוא לקרבן. שם, בסייף, פירש"י מפני שלא נתפרשו להן ארבע מיתות בי"ד ונידונו בסייף מפני שזהו מיתת בני נח. ופירש בגבו"א מפני שטרם שנתפרשו הארבע מיתות בי"ד יש לדונם בחיוב ב"נ שהוא בסייף על השבע מצות, וע"ז הוי משבע מצות ב"נ.- משא"כ במקושש לא ידע משה באיזו מיתה כמבואר ב"ב קי"ט, משום דשבת הוי שנתחדש להם ואינו נוהג בב"נ עכ"ל. והנה יש להעיר לרשב"י דאמר בסנהדרין ס"ג שאיוו אלוהות הרבה דהיינו שיתוף. וב"נ אינו מצווה על שיתוף כמבואר בגמ' ע"ב ובתוד"ה אסתר, וכן היא בחו"מ סימן קע"ו. וא"כ עבודת העגל הוא איסור חדש שאינו בב"נ, וא"כ מדוע דן אותם משה בסייף. ואפשר לומר דישראל שנצטוו על השיתוף בהר סיני, ממילא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא לענין חיוב מיתה וכמו שכתבו התוס' כה"ג בביצה י"ב ועוד מקומות. א דף ס"ז, על כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון הרי מים ובגמ' תנא מעולם לא הוצרך אדם לכך וכו', וכתבו התוסי"ש אבל אם הי' צריך הי' מאכילין אותו ואפילו לא הי' יותר דוחק וכו' יעוי"ש, וביאור דבריהם דאם היה צריך הכוונה ע"כ באופן דלא הוי סכנה של פיקו"נ, אלא נצרך לזה בכדי שיהיה בכחו לדחפו להשעיר שיעשה איברים איברים, דאז מאכילין אותו ג"כ, וע"כ מפני גודל המצוה דבזמנו כשם שדוחה שבת וטומאה, כן דוחה האיסור דאכילה ביוהכ"פ. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפר"ג מעבודת יוהכ"פ ה"ז שכתב אם כשל כחו וצריך לאכול אוכל, משמע מזה דנצרך לאכילה מפני עבודתו, וחידוש דין איכא הכא. וכמו כן יש לעיין גם בדבר הכהן גדול אם הוא חלש לעבוד, וצ"ע. - ואפשר שבאופן זה יעבוד הכהן שמתקינין, ושאני בהא דעתי שנדרש להיות מזומן מאתמול. ב והנה בגו"א במלואים מקשה מהא דאיתא לקמן פ"א דקאמר הש"ס מה לעינוי שכן לא הותר מכללה ואם איתא הא הוי גם עינוי הותר מכללה באופן שנדרש לעבוד יעוי"ש. ונראה דזה לא נקרא הותרה מכללה כיון שאינו בא בתורת היתר, אלא מפני הסיבה ועפ"י מקרה, ואינו דומה למלאכה שהותרה ממש במקדש בתורת ציווי, משא"כ בהא דעינוי שלא בא בתורת היתר שלא להתענות, רק באה בתור סיבה בכדי שלא לעכב בהעבודה. וכשמסלק העינוי בשיעור שיכול לעבוד עבודה, עדיין הוא בעינוי, והיינו שלא הותר לו לסלק העינוי אלא רק עד שיעור, וגם אח"כ ישאר בעינוי. ג ע"ב אמר רבא מסתברא כמאן דאמר מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה. והביאור בזה כי מי שימצא האיברים יחשוב שהמה אברים של מתה, ומותרים בהנאה, ולכאורה קשה מדוע לא נימא כי יש לנהוג בהאיברים האלו כמו שארי איסורי הנאה, שהם או מהנשרפים או מהנקברים, וע"כ משום דמשמע דהשילוח עושה הגמר, ששוב אין צריך לעשות שום מעשה, עוד בזה משום דאם ברח השעיר ואז תהיה תקלה, כמו שאיתא בירושלמי, דאם ברח חי מותר באכילה, ועי' בפר"ח. ואז תהיה תקלה למי שימצאנו ויאכלנו, וחזה ג"כ נכלל בהא דאמרה תורה שלח, וע"כ הכוונה דהשילוח מתירו וממילא גם האיברים מותרין, - אבל בזה יש להקשות כמו שמקשין בהא דקדושין לענין צפור המשולחת דבלא"ה מותרת מטעם דנתבטלה ברוב. ואם בשביל שאין מבטלין איסור לכתחילה, הלא לשיטת התוס' הובא בב"י יו"ד סימן צ"ט דלא הוי אלא מדרבנן, - והנה המל"מ בפר"ז דמעילה הקשה בזה להוכיח דאיסור אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא יעוי"ש, אבל תקשה לשיטת התוס' דאיסור אין מבטלין הוא מדרבנן. ד והנה בהא דקדושין נ"ז דאיתא שם ג"כ מימרא דרבא דלא אמרה תורה שלח לתקלה גבי צפורי מצורע, וגם שם תקשה הא ליכא תקלה, ומטעם ביטול ברוב. אבל שם יש לפרש לנכון, והוא דפריך שם הש"ס ואיפוך אנא, היינו דנאמר דמזה אשר לא תאכלו מרבינן לאיסור המשולחת, ומכל צפור טהורה תאכלו לרבות השחוטה, על זה אמר רבא דזה לא מסתבר דהיאך אפשר לומר דהתורה אסרה המשולחת כיון דע"כ תהיה מותרת מטעם ביטול ברובא, וביותר לשיטת התוס' דמן התורה מותר לבטל איסור לכתחילה, וא"כ לא שייך לומר דרבתה התורה לאסור המשולחת, ולהכי דרשינן הריבוי להיתר דזה קאי על המשולחת, והריבוי לאיסור קאי על השחוטה, ובספר שו"ת מקום שמואל סי' פ"ו נחית לפרש כן, יעוי"ש. אבל זה לא מתפרשא בסוגיא דידן. וגם אין לפרש מטעם דהוי קבוע שאינו ניכר דלהרבה פוסקים קבוע שאינו ניכר ג"כ נחשב לקבוע, והנה בצפור המשולחת ותשב במקום מיוחד, יהיו כל הצפרים שישבו במקומן בספק קבוע, וא"כ לא יהי' רשאי ליקח שום צפור ממקומו, והוי תקלה, ובשו"ת עדות ביהוסף סימן ט"ו ענף ג' נחית לזה יעוי"ש. אבל כל זה שייך גבי צפורים דיושבים בשדה בהפקר, ואינם ניכרים. משא"כ האי שעיר כשבורח לא שייך קבוע כלל. ומי שיזכה בו יזכה מטעם כל דפריש מרובא פריש. והנכון בזה אם אמרינן דלא התירה התורה את השעיר בשילוח, אלא ההיתר הוא מטעם דיתבטל ברוב. אמנם כיון דלהמשלה לא שייך ביטול, דבטח יכירנו גם אח"כ, וכיון דלדידי' לא שייך ביטול אסור להכשיל לאחרים, וע"כ כוונת התורה דהשילוח בעצמו מתירו, ועיין בהמקנה קדושין ל"ט.