נזר הקודש - יומא קלו

ד וגם נראה מהא דתנן ביומא ס"ו וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלישים בשערו אומרים לו וכו', וע"כ לא ברשיעי עסקינן שהיו עוברים אאיסור דאורייתא להיות תולשין השער במקום שיש בזה משום איסור גיזה שהוא ל"ת בתורה. ותלישה היינו גוזז כמסקנת הגמ' בכורות כ"ה, וכן פוסק הרמב"ם בפר"ט משבת ה"ז עפ"י מימרא דר"ל שבת ע"ד וא"כ עברו על איסור דאורייתא. - וע"כ מוכח דליכא איסור גיזה בשעיה"מ לאחר הוידוי. איברא דלכאורה קשה היאך עברו על איסור יוהכ"פ שג"כ דינו כשבת דהרי אין בין שבת ליוהכ"פ לאיסור מלאכה אבל נראה דלענין איסור יוהכ"פ הוי האי תלישה מלשאצ"ל דהרי אין להם צורך בהשער, אבל לאיסור גיזה בקדשים גם מלשאצ"ל אסור כמו"ש התוס' בשבת מ"ב. עוד נראה דאפילו לדבי יהודה דמחייב במלשאצ"ל הכא מודה מטעם דבאופן שאין צורך לו להדבר אין זה נקרא בשם מלאכה כמו"ש התוס' שבת ע"ד בהא דזומר וצריך לעצים, ומבואר בספרנו נזר הקודש לכריתות דף ע"ג דף הספד. אבל כל זה דוקא לענין מלאכת שבת משא"כ בשארי איסורים. ואם אמרינן דשייך בשעיה"מ איסור גיזה לאחרי הוידוי לא יתכן שיעברו אאיסור דאורייתא. ועוד דע"כ בזמן המקדש דיד בי"ד תקיפה לענוש העוברים על הדת, בודאי היו עונשין אותן שלא יעשו כן, וזה נקל להם יותר, מלהרבות בהוצאה ממעות הלשכה לתקן כבש שלא יוכלו לעשות שם, הלא ביד בי"ד לייסרם בשוטי, וע"כ צ"ל דאין בזה איסור גיזה מדאורייתא. ואעפ"י שיש בזה איסור מדרבנן גם בקדשי בדה"ב כמבואר בבכורות י"ד וחולין קל"ה. אמנם התם הטעם משום כחשי וזה לא שייך בשעיה"מ דלדחי' קאי. - ואעפ"י דבשביל איסור יוהכ"פ איכא איסור דרבנן במלאכה שאצ"ל ג"כ כמו"ש התוספות בכמה דוכתי, אבל אפשר דבאופן זה דגם רבי יהודה מודה דפטור שאינה מלאכה, גם איסור דרבנן ליכא, וע"כ מוכח דאין איסור גיזה ועבודה בשעיר המשתלח לאחר הוידוי. ולכן כיון שאין למחות מצד הדין, אבל מפני שאין זה דרך כבוד והנימוס, ומפני שאין ביד בי"ד לצאת בחזקה. לכן עשו כבש, וגם המפרשים במשנה כמו המלאכת שלמה והתפא"י פירשו שעשו כן מפני הדר"א. ולפי מה שביארנו ע"כ כן הוא כמבואר. ולולא דמסתפינא אמינא שגם קודם הוידוי אין עליו איסור גיזה ועבודה. והוא לפי היסוד שביארנו בספרנו נזר הקודש שלא נפסל מטעם נוגח ועוד פסולין שאינם ניכרים אין פוסלים אותו, וזהו ודאי מכח הסוגיא דחולין ק"מ שכתבנו לעיל. וע"כ דרק קדושת בדה"ב עליו, ורק איזה דיני קרבן הטילה עליו התורה כמו מחו"ז ומום, וטרפה לשיטת הרמב"ם דיליף מהא דיעמד חי שכתב המל"מ דהכוונה אחר ההגרלה וקודם הוידוי. - אבל לא שארי פסולים. וממילא לא הוי שעיה"מ בקדושת קרבן שיאסר בגיזה ועבודה. ובזה אתי שפיר כפשוטו הא דאיתא במשנה יומא מ"א דהיו קושרין אותו בלשון של זהורית גם קודם עבודה, וזהו מפני שלא נאסר בעבודה מפני שאין קדושת קרבן עליו. וע"כ הא דהיו קושרין גם על הנשחט, אבל יש לומר דעל הנשחט היה מעט שלא נכלל להיות בתור משא שהיא עבודה, דהיינו רק לסימן בעלמא היו קושרין, משא"כ על השעיה"מ הוי' משקל עשרה סלעים כפי סוגי' דהש"ס וזה ודאי עבודה היא. וע"כ כמו שביארנו דאין בשעיה"מ איסור גיזה ועבודה כלל היינו לאחר ההגרלה כמובן, אף קודם הוידוי, וכמוש"נ. ז ע"ב. אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ, והקשה התוס' מהא דכריתות שדחי הש"ס שאני שעיר המשתלח דהכשירו בדרך יעוי"ש, ביאור כל הענין בספרנו נזר הקודש לכריתות שם. ה והנה יש להעיר בזה שכתב המג"א בסימן תקפ"ח בדבר הקושיא אמאי לא קאמר רבה דאין לתקוע בשופר בשבת משום גזירה שמא יתקן כלי שיר, ותירץ דגזירה זו שייך גם ביו"ט, וא"כ יבוטל המצוה, משא"כ בגזירה דשמא יעבירנו לא שייך ביו"ט יעוי"ש, מבואר לפי"ז דרבה לא סבר ע"כ כרפרם אלא כסוגיא דכריתות דהכשירו בכך שאני ובזה יש להעיר בדברי רש"י שבועות כ"ד דפירש שם דאין עירוב והוצאה ליוהכ"פ. והקשו מדוע פירש דלא כמסקנת הש"ס דכריתות. אבל לפי דברי המג"א ע"כ רבה סבר כרפרם, ולא סבר דהכשירו בכך שאני אלא סבר דכיון דביו"ט מותר ולא חשו לשמא יתקן כלי שרת. שוב אין לנו לחוש גם בשבת ולהכי קאמר רבה מטעם שמא יעבירנו דליתא ביו"ט והנה שם בשבועות מיירי אליבא דרבה, ולהכי פירש"י דסבר אין עירוב והוצאה ליוהכ"פ כרפרם. ע"ד הספק אם שעיה"מ לאחר הגרלה תורת קדשי מזבח, או קדשי בדק הבית, ונפק"מ לענין גיזה ועבודה, ומבואר לעיל דשעיר המשתלח קדושת בדה"ב עליו, והנה לכאורה יש להעיר דלפי זה באופן שמת את של שם לאחר דמביאים שנים אחרים. ויש עתה של המשתלח שנים, ומבואר לעיל ס"ד דהנשאר ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה, ומשמע בין אם הנשאר דלד' ובין הנשאר דלהשתלח כן הדין. וכן משמע ברמב"ם פר"ה הט"ו. וקשה אם רק קדושת בדה"ב עליו, א"כ יש לו פדיון ומדוע אמרינן ירעה, ועוד קשה דהנה שם אמר רבינא כגון שהומם וחיללו על אחר, ומיירי שם לאחר הגרלה, ומכל זה אמר כשהומם וחיללו, משמע דבלא מום אין מחללין, ואם דינו כקדשי בדה"ב אמאי בעינן מום לחללו - והנה אפשר לומר דשאני קרשי בדה"ב כאלו שהיה לו מעיקרא קדושת קרבן דלא נפדה בלא מום וגם תנאי הוא שלא להשתמש הדמים לצורך אחר, רק להשתמש לצורך קרבן, ואפשר שהוא מדרבנן. וצ"ע. שם, שאלו את ר' אליעזר חלה מהו שירכיבהו על כתיפו וכו' ומסיק שלא השיב ר"א בזה מפני שלא שמע מרבו, וקשה מדוע לא הוי זה בגדר מכשירי מצוה, ור"א כבר אמר דמכשירי מצוה דוחה את השבת, ונראה דכיון דלא שמע ר"א מרבותיו האי דרשא דעתי אפילו בשבת, ממילא אין לומר דמכשירין מדחו שבת דדוקא במקום שאמרה תורה להדחות שבת כמו גבי מילה בשבת, בזה סבר ר"א דגם מכשירין בכלל, אבל במקום דלא אמרה תורה להדחות פשיטא שהמכשירין לא מדחו שבת. וא"ב