נזר הקודש - יומא קלה

דע"כ כוונת הרמב"ם אפילו בנתכפרי הבעלים באחר אח"כ מ"מ תרעה ולא תשתנה הדין מרעיי' למיתה, מלבד שכן משמע לשון הרמב"ם הנה עוד מוכח מדכתב דהדין דתמות הוא בנמצאת אחר כפרה, והיינו שהיתה אבודה בשעת כפרה, והמקוד לזה מסוגיא דתמורה כ"ב, וכהסוגיא דלעיל שכתבנו. ד שם ת"ר איש להכשיר את הזר, ופריך פשיטא מהו דתימא כפרה כתיבא בי' קמ"ל. וקשה הא לכפר דכתיב מבואר לעיל ס"ה דזהו עד שעת מתן דמים של חבירו, ולעיל מ' פליגי בזה רבי יהודה ור"ש דרבי יהודה סבר עד שעת מתן דמים, וד"ש סבר עד שעת וידוי דברים, יעוי"ש, אבל לאחר כך שוב אינו מעכב קיומו של השעיר המשתלח, וא"כ פשיטא דשילוחו כשר בזר. ובגבו"א כתב דיש לטעון כהן מטעם מדי דהוה אהקטר חלבים ואברים דאין מעכבין כפרה ואפ"ה בעי כהונה הואיל ואתי מכח מכפר, יעוי"ש, אבל נראה דלא דמי דשאני הקטר חלבים ואברים דנעשים על המזבח, והוי עבודה, משא"כ שילוח השעיר שהוא בחוץ, והרי גם שרפת פר ושעיר דאתי מכח כפרה ול בעי כהן כמבואר ברמב"ם בפר"ג מעבודת יוהכ"פ ה"ח. וא"כ מאי עדיפותי' דשעיר המשתלח וא"כ למ"ל קרא להכשיר את הזר. ה ונראה לפי מה שמבואר דכיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו, וביאור הדברים דאם מת אח"כ אפילו קודם שדחפו אין צריך להביא אחר, כיון שנגמר עבודת השעיר לגמרי, ונגמר הכפרה ג"כ. וכן פירש המאירי. מבואר מזה דאם מת קודם שהגיע לבית הדודו צריך להביא אחר. נמצא לפי"ז דהשילוח עד בית הדודו הוי עבודה שהכפרה תלויה בזה, ואפשר שזהו כוונת הש"ס דקאמר מה"ד כפרה כתיבא בי'. ועוד יותר מזה דע"כ הכהן גדול מוסר את השעיר להמשלה בעזרה, וכמו שכתב המאירי וז"ל והוא צריך לכנסה בעזרה עד מקום השעיר שיהא הכהן מוסרו שם יעוי"ש. ומטעם זה אמרה תורה דהשעיר המשלח דוחה טומאה, היינו שאם נטמא המשלח מותר לכנס לעזרה לקבל את השעיר מידו של כהן גדול, נמצא דזה הוי עבודה ממש, והיא נעשית בפנים ופשיטא שיש מקום לומר דבעי כהן. וע"כ לד"ש דאמר עד מתי זקוק לעמוד עד שעת וידוי דברים ע"כ הכוונה הוידוי עם המסירה ליד המשלח הבאה תיכף אחרי הוידוי. - ופשיטא דבעי קרא להכשיר את הזר. ואפילו לר' יהודה דסבר עד שעת מתן דמים של חבירו. ואם מת אח"כ אינו מעכב. אבל עכ"פ מודה דהמסירה להמשלח עבודה היא, ואעפ"י שאינה מעכבת, אבל עבודת פנים היא דהיינו עבודה הנעשית בעזרה, ועל זה בעינן קרא להכשיר זר. ו והנה המאירי הביא שיש פוסקים רבים שאין הלכה כר' יהודה וכל שמת עד שלא נדחה צריך להביא אחר. יעוי"ש. ותמהני טובא דזה דלא כחד, ואפילו ר' שמעון לא מצריך אלא עד לאחר הוידוי ותו לא, וצ"ע. א והנה ע"ד שעיה"מ אחרי הוידוי אם אסור בגיזה ועבודה, והעיר בזה חכ"א וכתב לדייק מהא דקושרין לשון של זהורית וכו', הרי"ז ספק נכון וראוי לפנים לעי' בה. והנה לכאורה נראה דהדי זה כקדשים שקדם הקדשן למומם דאסורים בגיזה ועבודה כמבואר בכורות י"ד והאי שעיה"מ כיון דהיה קדוש בקדושת קרבן מטעם דבעינן ראוי לשם משום דאין הגורל קובע וכו' להכי דינו כקדם הקדשו למומו, מפני שהי' עליו קדושה עצמיות, ומה"ט פסול בי' מחו"ז ובע"מ קודם הוידוי. ב ומה שקושרין אותו לשון של זהורית בין קרניו כמבואר במשנה ס"ז שהוא אחד הוידוי אשר זה נחשב לעבודה. הנה אפשר לומר דזה לא נחשב עבודה מטעם דצורך קרבן איכא בזה בכדי לקיים דברי הנביא אם יהיו וגו', וכמו כן מבואר ביומא מ"א במשנה דגם קודם הוידוי לאחרי ההגרלה היו קושרין אותו בלשון של זהובית, אעפ"י שאז קדושת קרבן עליו, וביותר דהיו קושרין גם על הנשחט כמבואר בסוגיא דעל הנשחט ג"כ היו קושרין, ובע"כ דהוי צורך קרבן וכל שהוא לצורך קרבן לא נקרא עבודה בקדשים. כדברי הירושלמי הובא בתוס' פסחים ס"ו בשם הירושלמי דלצורך קרבן לא נחשב לעבודה. ומזה אני תמה אסוגיא דפסחים דפריך שם והא קא עביד עבודה בקדשים, וקשה הא הוי לצורך קרבן. וכמו שמוכח הכא מהמשנה, ופשיטא דהסכין של שחיטה הוי צורך יותר מהלשון של זהורית ואפשר לומר דשאני בין צורך קרבן במקדש מצורך קרבן חוץ למקדש כמו התם בהסכין שהובא מביתו עד העזרה איברא דצורך קרבן בהמשנה יומא מ"א שהוא לאחרי ההגרלה הוי יותר הכרח בכדי שלא יתערבו השעירים שמראיהן שוה והוי לצורך יותר מהא דהקשירה לשון של זהורית דיומא ס"ז, אבל עכ"פ ע"כ הקדושה יותר קילא מפני שהוא לאחר הוידוי, וצורך מצוה איכא בזה, ועכ"פ אין בזה צורך קרבן ומצאתי בובו"א בחידושיו ליומא שם מ"א שהעיד בזה ודעתו דאסור בגו"ע מטעם דזה נקרא קדם הקדשו את מומו ג אמנם כשאנו לעצמנו נראה דלפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש לתמורה בדף ס"א דף הספר דלא נפסל שעיה"מ בשנעשה נגחן קודם הוידוי, והוא עפ"י הסוגיא דחולין ק"מ, וה"ה דלא נפסל בפסול נעבד ונדבע. א"כ חזינן דלא הוי השעיה"מ בקדושת קרבן, והא דנפסל במחו"ז ובע"מ ופסול טרפה גם לאחרי ההגרלה וקודם הוידוי כמבואר ביומא ס"ג, ע"כ אעפ"י דלא הוי קדושת קרבן עליו, מ"מ הקפידה תורה על פסולים אלה אעפ"י דל"ה בקדושת קרבן ודינו לא הוי אלא קדשי בדה"ב, וכמו דמצינו בפרה אדומה אעפ"י שהיא קדשי בדה"ב כמבואר בתמורה כ', ומ"מ החמירה תורה בזה מפני שרחמנא קרי' חטאת והנה כמו"כ בשעיה"מ כיון דמיתעביד כפרה על ידו, הקפידה תורה על הפסולים הגלוים, אבל לענין גיזה ועבודה דינו כקדשי בדה"ב, והא דחייבין עליו על שחו"ח קודם הוידוי לדעת הרמב"ם זהו מטעם דעכ"פ עומד הוא לבוא בפנים וגזירה"כ הוא. ואם בשביל זה דקודם הגרלה שני השעירים דינם שוה, הוא רק מפני שאין הגורל קובע וכו', - אבל אין מזה הוכחה שקדושת קרבן עליו להיות דינו כקדם הקדשו את מומו ואדרבה הדעת נוטה שרק דיני קרבן עליו אבל הוא עצמו לא נתקדש מעולם בקדושת קרבן, וכמוש"נ.