נזר הקודש - יומא קלד

וע''כ דבמקום שאומרים ירעו וכו' לא מבטלינן מצוה. וגם בהא דקאמר הש"ס לקמן לפי שאין הגורל קובע משנה לחברתה, להכי סבר ר' יהודה ימותו ואעפ"י שהגרלה לא הוי אלא מצוה, אמנם ע"כ הכא סבר הש"ס כהאי לישנא אליבא דרבי יהודה דהגרלה מעכבא, עי' לעיל מ' ע"א. והנה לר' שמעון דסבר הגרלה לא מעכבא אתי שפיר דסבר הכא ירעו וכו', ובאופן זה לא מבטלינן מצוה, עי' לעיל ס"ב תוסי"ש ד"ה משהגריל שנחתו לזה שהביאו ראיה מסוגיא זו דבמקום מצוה לא אמרינן ימותו, וכתבו גם כן דבמקום רועה, לא מבטלינן מצוה, אבל לא הביאו ראיה זו מה שכתבנו והנה בגבו"א לעיל דף ס"ב ד"ה יקח חקר בזה, אם במקום דאמרינן ירעו אם מבטלין מצוה ולפלא שלא הביא מסוגיא זו, וגם לא הביא דברי התוסי"ש. ו שם, גזירה משום חטאת שמתו בעליה, ופירש"י שמא ימות הכהן בשנה זו. - וקשה מה שייך חטאת שמתו בעליה טרם שהוקבע הקרבן על החיוב, דהרי טרם בא יוהכ"פ ליכא חיוב הא דחייבה תורה חטאת, והרי"ז כמו מי שהפריש חטאת טרם שחטא שאין בהפרשה ממש, ופשיטא דלא שייך בזה חטאת שמתו בעליה, והחטאת הזה שהופרש ליום כפור של שנה זו כיון דאזיל יום כפור נתרוקן מכפרת יוהכ"פ, ולחיוב של שנה הבאה טרם הגיע, וצ"ע ז עוד תמהני הלא אם ימות הכהן גדול בשנה זו א"כ יהי' אז כהן גדול אחר בשנה אחרת, ויש חיוב על הכהן גדול החדש להביא חטאת משלו דוקא, וא"כ היאך יתכפר בחטאת זו ואפשר לומר דכיון דאפקרי רחמנא לפר זה לכל אחיו הכהנים, כמבואר לעיל נ"א ע"ב, א"כ יש לכהן גדול זה החדש ג"כ חלק בהחטאת, והרי"ז כמו שלו, והרי"ז כאילו מת הכהן גדול ביום הכפורים עצמו דכהן אחר נכנס בדמו מטעם דנחשב כשלו אבל לא דמי דהתם לא הוטל חיוב עליו ולהביא משלו. אבל כשנתמנה כהן מחדש, פשיטא שיש לו להביא משלו ממש, וא"כ ממילא פר זה אינו בא בכפרה, והכא לא שייך לומר דבשביל מצוה לא אמדינן ימות, דהרי זה הוי לעיכובא דבעינן משלו ממש כמבואר לעיל וצ"ע ח והנה בהא דפירש"י דהחששא למיתה דכהן גדול הקשו התוס' דזהו דבר הנראה לעינים, ואפשר לעמוד עליו יעוי"ש. ונראה דכוונת רש"י דאיכא חששא דהכהן החדש יקח החטאת זה. והיינו דיש מקום לטעות. והוא דהרי אם נטמא הכהן או איזה פסול אחר, דאז הדין דהכהן החדש בא עם פרו של כהן גדול שעבר, מטעם דהוי כשלוחו של הכהן שעבר, וכמו"ש התוסי"ש לעיל מ"ט ע"ב ד"ה שחט יעוי"ש ואתי דמטעי דה"ה גם כשמת ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל דהכהן החדש מביא בשלי, אבל הכא יש לחוש שמא יבוא למיטעי, וכמוש"נ. ט והנה התוס' פירשו בחששא שמא מת אחד מן הכהנים ואי אפשר לידע אי מיית חד מנייהו יעוי"ש ומרן בגיוה"ש הקשה הא אין לנו לחוש לשמא מת וכדפרכינן לעיל דף נ"ה גבי שופרות עכ"ל, הנה משום זה נראה לחלק דשאני בין חששא דמיתה ליחיד לחששא דמיתה לרבים כמו שמחלק הש"ס בב"ב קע"ב בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים. והתם גבי שופרות הוי חשש דיחיד מטעם דהמעות היו צרורות בפנ"ע, וכתבנו לעיל מזה- והנה הכא בחששא דשמא מת אחד מן הכהנים הוי חששא דרבים ופשיטא שהששא קרובה היא. י והא דלא נחית רש"י לפרש כן נראה דסברת רש"י כמו שכתבנו לעיל דבדבר כפרת הכהנים בפר של יוהכ"פ לית לן מידי גם במת אחד מהן, ולא דמי להא דאיתא בהוריות ו' במת אחד מן הסנהדרין, דשאני התם שבא הקרבן על חטא ידוע. - משא"כ פר של יום הכיפורים דבא גם באופן שאין החטא. וע"כ התוס' סברי דזה הוי בדמיון של חטאת השותפין וכמו התם בפר של הוראה, ומיושב בזה גם מה שהקשה מרן בגיוה"ש וזה נכון בס"ד. יא והנה אין להקשות לפירושם של התוס' דחיישינן למיתה דכהן אחד מן הכהנים, דא"כ מדוע לא נחוש לכפרת שעיר המשתלח שמא מת אחד מן הצבור, ובגבו"א עמד בזה יעוי"ש, אבל נראה דאין זה דמיון חדא דכך הוקבע הקרבן צבור דלא יפסיד מיתה דיחידים על כלל הצבור, וביארנו זה בספרנו נזר הקודש לתמורה ט"ז ועוד דשאני כהנים דאפילו אם מתכפרים מקופיא דינם כשותפין. וזה לא שייך בצבור א דף ס''ו, גמרא, ועוד חטאת שעברה שנתה לרעייה אזלא, והנה בחידושי מרן רע"א ז"ל הקשה וז"ל קשה לי הא מ"מ כיון דאינו ראוי לכפר ביוהכ"פ אחר, ממילא אזלא למיתה מצד כפרו הבעלים, כיון דא"א עוד לכפרת בעלים עכ"ל. ב ונראה דבאופן זה לא היתה הללמ"מ דלמיתה אזלא והיינו דרק בשנאבדה, ונתכפרו הבעלים באחר אז נאמרה ההלכה דלמיתה אזלא כמבואר לעיל בסוגיא דף ס"ד ע"ב, וברש"י ד"ה כדרבי אבא אבל כשאיתא בעיני' ואינה בת הקרבה אז הדין דלרעייה אזלא, ואפילו לרבי דסבר מפריש לאיבוד כאבוד דמי, זהו מטעם שדין אבוד עליה. משא"כ באופן שעומדת לפנינו בשעת כפרה באחר, דאז הדין דהשניי' תרעה כדלעיל בדינא דרבי אושעי' בהפרש שתי חטאות לאחריות דמתכפר באחת השניי' תרעה. וה"נ בחטאת שעברה שנתה דהדין שלה דתרעה. דאז גם אם נתכפר באחרת, לא אמרינן בזה תמות. ג ועוד נראה דלאחר שאזלא לרעיי' נפקע זכות בעלים מן הקרבן. ושייך להקדש להקריב מדמי' נדבה, וא"כ לא שייך בזה האי דינא דכיפרו הבעלים באחרת והיינו כי זה שייך דוקא כשהיא עומדת עדיין ברשות בעלים, משא"כ כשנפקע זכות בעלים, ועומדת ברשות הקדש, הרי"ז לגבי בעלים כאילו אין לו עוד קרבן אחר, וממילא כשכיפרו הבעלים באחרת אינו פועל עוד עליה להיות הולכת למיתה. אלא תשאר ברעיי' כמשפטה הקודם. ומבואר זה ברמב"ם פר"ד מפסוה"מ ה"ח שכתב וז"ל כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה, אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום, ויפלו דמיה לנדבה, נמצאת אחר כפרה וכו' הרי זו תמות עכ"ל, הרי מבואר דבאופן שאיתא בעין קודם כפרה אעפ"י שנתכפרו הבעלים באחרת מ"מ תרעה,