נזר הקודש - יומא קלג

בתוי"ש וא"ת אפילו לא כתיב בע"מ הוי אמינא דפסיל בי' מומא דהא לא ידעינן במאי לאוקמי' מחו"ז אלא בהומם וחיללו על אחר, דאי במחו"ז ממש הא אין הגורל קובע וכו' יעוי"ש. ומרן הגרע"א ז"ל מתרץ דיש לאוקמי' בשנעשה מטריפה ופסול משום דבעינן יעמד חי ולא טרפה כמו שכתב הרמב"ם יעוי"ש, והנה לדבדי מרן יש סיוע חזקה לדברי הרמב"ם. והתוי"ש לא נחתי לזה. ואפשר לומר לפי מה שכתבנו לעיל דדרשא זו דיעמד חי למעט טרפה תליא בפלוגתא אם טרפה חיה. ולהכי אפשר לומר דלא נחתי לזה התוסי"ש כיון דתליא בפלוגתא. ז אמנם עיקרא דמילתא יש לעיין אם יכולים לפדות ולהלל על חסרון טרפה בלא מום ולומר דטרפות הרי"ז כמום לפדות עליו. והנה ברש"ש הקשה מהא דכתבו התוס' בתמורה ל"ג ד"ה תמימים דתמימים שמתו יקברו מטעם דאין לפדות בלא מום, יעי"ש. אבל זה לא דייקא להוכיח דכמו שמיתה לא הוי מום הנה כמו כן טריפות לא הוי מום דשאני מיתה דלא נחשב למום כמו"ש התוס' ב"ק ע"ו דבעינן מום שהוא בא מחיים. וא"כ טרפות אפשר דשפיר נחשב למום. ה איברא דיש לדייק מהא דאמר שמואל תמורה י"ז המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו, יעוי"ש. והנה אם במקדיש טרפה לכתחילה בעינן מום קבוע, והטרפות מצד עצמו לא נחשב למום, א"כ כש"כ במקדיש שלימה ונעשית טריפה פשיטא דבעינן מום קבוע להיות לו פדיון. הרי מבואר דטרפה מצד עצמה לא נחשב למום. ט אמנם דברי מרן בלא"ה תמוה טובא דהלא כיון דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וא"כ ע"כ האי שעיה"מ דנעשה טריפה לאחרי הגרלה ליתא בפדיון ולא בחילול, וצע"ג. י ואפשר לומר דשעיה"מ דין קדשי בדה"ב עליו לאחר שהוגרל עליו. והיינו דהגרלה מבררת שרק תורת בדה"ב עליו וקדושתו קדושת דמים. וליתא בדין אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. וזה קיל יותר מהא דקדם הקדשו את מומו בבכורות י"ד. - וזהו כי מתחילה ע"מ כן הוקדש דכשיתברר לשילוח מחולל על אחר. אמנם יש לדייק לאידך גיסא מהא דתנן תמורה ל' כל הקדשים שנעשו טרפה אין פודין אותו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. משמע הא אי לאו האי טעמא דאין פודין וכו' שפיר פודין מטעם הטריפות בעצמן משום דוה נחשב למום לפדות עליו. ואין לומר דכוונת התנא להודיענו דגם במום אין פודין את הטריפה מפני שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. משום דאם נפרש כן קשה בהא דתמורה י"ז שם דפריך לשמואל ממשנה זו טעמא שנעשו הא מעיקרא פודין. ואם נפרש דמיירי במום ג"כ, א"כ לא קשה לשמואל מהא דאמר דטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו. וע"כ סבר הש"ס דהמשנה מיירי בלא מום ומ"מ שנה התנא דאין פודין מטעם שאין פודין להאכילן לכלבים, וע"כ הא דשעיה"מ משום דרק קדושת בדה"ב עליה וביותר כאשר יבואר להלן דכן הוא הדבר שרק דין קדושת בדה"ב עליו. ואעפ"י שמבואר בפסחים דאף בקדושת דמים ממש אין פודין, הנה כתבו שם התוס' שהוא מדרבנן. א דף ס"ה ואמר רבי אושעי' הפריש שתי חטאות לאחריות וכו'. בתוסי"ש הקשה ריב-"א היכי חיילי הא כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, יעוי"ש ובריטב"א, עי' בספרנו נזר הקודש למנחות פ' ושם ביארנו כל הענין. ב שם, אמר רבי ינאי אמר קרא יעמד חי עד מתי זקוק להיות חי עד שעת מתן דמים של חבירו, והקשו בתוס' תימה אמאי לא מייתי ברייתא דלעיל מ' דקתני בהדיא שכן אמר רבי יהודה. ותירצו דאי מההיא הוי אמינא אם מת קודם מתן דמי חבירו יביא אחר, אבל לא ישפך, ורבי ינאי אתי לאשמעינן דאף הדם ישפך עכ"ל, ויש לעיין דהלא גם בלעדי רבי ינאי הוי אמרינן דהדם ישפך, דהלא כיון דנדרש לדם מקרבן אחר וממילא ישפך הדם של הראשון דהרי הכל מודים בשחוטין שנדחה, וכמו שפירש"י בד"ה להיות חי. ועוד אם זה הוי עיקר חידושא דרבי ינאי, מדוע לא קאמר הא דישפך הדם, אבל זה יש לומר דכיון דתנן במשנה ישפך הדם ומפרש רבי ינאי דזה נלמד מקרא דכתיב יעמד חי נמצא דעיקר חידושא דישפך הדם תנן במשנה ורבי ינאי מפרש הטעם משום דזה נלמד מקרא. והדרשא דהקרא הלא רבי יהודה בעצמו אמר וא"כ מה הוסיפו בהא דרבי ינאי ג ונראה דהנה יש להסתפק במקום שנפסל הדם באופן דלא הוי פסול הגוף אם טעון עיבור צורה או לא, ומקום הספק דיש לומר דדוקא גבי בשר טעון עיבור צורה מטעם דלינה פוגמת כדפירש"י בפסחים ל"ד. ואולי זה לא שייך בדם וכמו כן בשאר משקין. ואם אמרינן דכן הדין גם בדם דאם אינו פסול הגוף טעון עיבור צורה, וא"כ בלא דרשת רבי ינאי הוי מפרשינן דהא דמצריך רבי יהודה שיהיה שעיר המשתלח חי עד שעת מתן דמים, זהו רק מצד הדין דשעיר המשתלח אבל לא הוי זה פסול הגוף בהדמים בעצמן, כיון שהסיבה בזה מצד השעיר המשתלח והרי"ז כסיבה מצד דבר אחר, וטעון עיבור צורה. ולהכי לא קאמר רבי יהודה ישפך הדם. ורבי ינאי בא לפרש כי עד מתן דמים שני השעירים זקוקים זה לזה, והמיתה דשעיר המשתלח גורם פסול ופוגם בהדמים של השעיר דלד', והרי"ז פסול הגוף ממש, וזהו כוונת רבי ינאי דקאמר הטעם דיעמד חי על התנא דאמר ישפך, לומר דהוי פסול הגוף ממש, ולא בעי עיבוד צורה, אלא ישפך מיד. ד והנה בתוסי"ש מפרש בהא דפריך הש"ס אבל מת המשתלח למה ישפך הדם, הכוונה כיון שלא נפסל הדם כלל, אם יגרילו לו על אחרים, היה נראה יותר יעוי"ש, והנה תמוה זה טובא דהלא אם יגרילו על שני שעירים ממילא נדחה הדם של שעיר הקודם, וצ"ע. ה ע"ב. שאני קרבנות צבור כדרבי טבי וכו'. מבואר מזה דמשום מצוה לחודיא שהוא רק בלכתחילה ולא הוי עיכובא לא אמרינן ימות. אבל היכא דלא הוי למיתה רק לרעייה שפיר אמרינן לקיים המצוה, ויהי' רועה. וראיה לזה דלא פריך הש"ס להני דסברי ירעו וכו' אטו משום מצוה יהי' רועה.