נזר הקודש - יומא קלב

ערו מרצה ג"כ יעוי"ש, - אמנם כל זה ע"כ בבע"מ, אבר ברובע ונרבע אין ללמוד מבע"מ מטעם דמאיסי, ובזה רא אמרינן דאם עלו לא ירדו, וליתא בזה תורת ריצוי מדאורייתא אף כשהם בתערובות חד בחד, וממילא גם כשנתערבו ברובא, ולא אמרינן בזה ביטול מדרבנן גם ר"א מודה בזה לרבנן דאסורים כולן ואפילו קרבו כל הראשין כולן יצא לבית השרפה, כיון דליתא בזה ענין ריצוי מדאורייתא, ולהכי ברובע ונרבע כו"ע סברי כן. ד ובזה יש ליישב מה שהקשו בתוסי"ש בהא דאמר רב בזבחים ע"ד טבעת של ע"ז שנתערבה באלף ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן מפני שסבר כד' אליעזד דאמר אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשין כולן, וקשה הא ר"א לא אמר אלא בבעלי מומין מטעם גזירת הכתוב, אבל לא ילפינן מזה לרובע ונרבע, וא"כ אין ללמוד גם לע"ז יעוי"ש. ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דשאני הא דרובע ונרבע למזבח דכיון דלא אמרינן בזה תורת ריצוי בתערובות, וגם בדיעבד אם עלו ירדו, בזה מודה ר"א לרבנן דלא מהני ביטול כלל מדרבנן, והדין בזה דכולן אסורין, ודוקא באופן שיש ריצוי בדיעבד סבר ר"א דלא נאסרו כולן אף מדרבנן, והאיסור בזה כשארי איסורים דלא בטלי. אבל באופן דלא רבתה תורה ריצוי בתערובות סבר גם ר"א דכולן נאסרו, וזהו הטעם ברובע ונרבע דלא מהני שום ביטול. משא"כ דאיסור ע"ז שנתערב ברובא אעפ"י דחמיר איסורי' טובא, אבל אין להחמיר יותר לר' אליעזר מתערובות אברי בע"מ, וכמו שאמר שם אם קרב הראש ש לאחד מהן יקרבו כל הראשין כולן. הנה כן גם בע"ז הדין בשנפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, והיינו דדוקא ברובע ונרבע כיון שהוא למזבח ואין בהם ריצוי אפילו בתערובות, בזה סבר גם ר"א דהוי כולי איסור, ומסתברא דלא בעינן בהנפילה לים הגדול שתים שתים כמו שאמר ר"א דהקרבה דאברי בע"מ בתמימין. והרמב"ם מצריך שנים שנים. הטעם בזה מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים שם. ה והנה בזה שכתבו התוס' דרב אפילו כרבנן, ולכאורה זהו נגד הש"ס זבחים שם דקאמר ורב כר"א, אבל אפשר דהכוונה לפלוגתא דר"א ורבנן ע''ב יעמד חי ולא שחבירו מת, מאי משמע יעמד חי ולא שכבר עמד, עי' בפירש"י. א כתב הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ הי"ח היה טרפה פסול שנאמר יעמד חי והקשה הלח"מ הלא בפר"ק דחולין לא אמרו דפסול טרפה גבי שעיר המשתלח אלא משום דאין הגורל קובע עזאזל אלא בדבר הראוי לשם, והא דקאמר מקרא דיעמד חי לא ידענא מנא לי' ע"כ יעוי"ש, מבואר דקשה בשתים א) מדוע לא אמר הרמב"ם הטעם האמור בש"ס. ב) הלא אין דרכו של הרמב"ם לכתוב אלא דבר המבואר בש"ס, ודרשה זו אינה בש"ס. והנה המל"מ מפרש דכוונת הרמב"ם בשנעשה טרפה לאחר הגרלה יעוי"ש, אבל אכתי אינו מיושב דמנין לרבינו לחדש מדעתו דבר שאינו מבואר בש"ס בהדיא. ב ונראה דמקורו של הרמב"ם מכח סוגיא זו ברייתא כוותי' דר' יוחנן דקתני שני אינו יידע אם שני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני כשהוא אומר יעמד חי ולא שחבירו מת מאי משמע יעמד חי ולא שכבר עמד, ופירש"י ונדחה ע"י מיתת חבירו, ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד יעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות יעוי"ש. - והקשו התוס' לעיל כי קאמר דטעמא דר' יוחנן משום דכתיב בהם, לא הוי מצי למימר דטעמא משום דכתיב יעמד חי יעוי"ש, ביאור הדברים דהתוס' מקשה מדוע איצטריך תרי קראי דבע"ח נדחין. והנה לכאורה תמוה מאי מקשו התוס' הלא האי קרא דיעמד חי מלמדנו דאף שהדחוי בא לא מחמת עצמו אלא מחבירי שמת, ומ"מ פועל דחוי גם על של עזאזל. - וזה לא נלמד מהא דכתיב בהם דמיירי על דחוי בשל עצמו בשביל עצמו. וע"כ דכוונת התוס' דלכתוב האי קרא דיעמד חי דזה מלמדנו על דחוי בשביל חבירו. ומכ"ז בע"ח נדחין, וכש"כ כשדחוי בשביל עצמו דהוי פסול הגוף ממש. - ואין לומר דהוי אמרינן דקרא דיעמד חי הוי מוקמינן לפסול מחמת עצמו. דזה ליתא דאיזה פסול שייך בשעיה"מ דשייך בו ענין דחוי, כזה שנדחה וחוזר ונראה, ופסול רק משום דבע"ח נדחין. דאין לומר שהי' בו מום עובד ועבר המום ביוהכ"פ, דליתא דא"כ תקשה למה כתבה תורה דמום פוסל בשעיה"מ כמבואר לעיל ס"ג ע"ב דע"כ היה נלמד מדין זה דמום עובד. - ובע"כ אית לן לאוקמי שהדהוי בא ע"י חברו ומת. וזהו כוונת התוס'. ג והנה לכאורה קשה מדוע לא נמעט מהא דיעמד חי למעט טרפה וכשיטת הרמב"ם וע"כ סבר הש"ס הכא דר' יוחנן לשיטתו בנדה כ"ד דסבר טרפה חיה כמבואר שם וברש"י ד"ה בין אמנם כל זה אם אמרינן דר"י סבר טרפה חיה. אבל לפי האמת סבר ד' יוחנן טרפה אינה חיה. וכמו שמוכיח הש"ך בספר הארוך סימן ק"ב דר"י סבר טרפה אינה חיה, א"כ שפיר לא קאמר הש"ס לעיל להוכיח מזה דבע"ח נדחין משום דדריש יעמד חי למעט טרפה. ויש לומר דמזה למד הרמב"ם דינו למעט טרפה מהא דיעמד חי כיון שזה מוכח מהסוגיא מדלא למד מזה ר' יוחנן הדין דבע"ח נדחין, וכמוש"נ. ד והנה ראב"י בחולין י"א דקאמר שם דטרפה פסול בשעיה"מ מטעם אין הגורל קובע וכו' ולא קאמר משום דנלמד מהא דיעמד חי למעט טרפה. והיינו משום דסבר ראב"י דטרפה חיה, ולא נלמד מיעמד חי. אבל הרמב"ם הוכיח מסוגיא דהכא לעיל ע"א דע"כ ר' יוחנן דסבר טריפה אינה חיה ממעט טרפה מהא דיעמד חי, כמוש"נ. ה והנה יש להעיר מדוע לא קאמרה הסוגיא שם בחולין דטרפות פוסל בשעיה"מ משום דמכפר וכמו בעגלה ערופה טריפות פוסל מטעם דכתיב בה כפרה. ומכש"כ שעיה"מ שמכפר, וטעם זה שייך גם לאחרי הוידוי דלא גרע מע"ע וטעם זה יספיק גם למ"ד טרפה חיה. וגם הרמב"ם דדריש זה מהא דיעמד חי, ומדוע לא כתב מטעם כפרה דזה יספיק גם לאחר ההגרלה וקודם הוידוי, וצ"ע. ו והנה גם בסוגיא דלעיל ס"ג ע"ב וצריכא דאי כתב רחמנא מחוסר זמן משום דלא מטי זמני', אבל בעל מום דמטי זימני' אימא לא. והקשר