נזר הקודש - יומא קלא

עכ"ל, ביאור דבריהם דכיון דרבי יוחנן סבר דגם דיחוי מעיקרא תורת דחוי עליא וא"כ לדידי' שוה דחוי מעיקרא עם נראה ונדחה וכיון שמצינו בדחוי מעיקרא דכשר דהיינו מחו"ז מיום הלידה עד יום השמיני, ולהכי גם מחו"ז דאו"ב אף שהוא נראה ונדחה ג"כ בכלל ההכשר. ו אמנם מה שכתבו התוס' שזה הוי כמו מום עובד, לכאורה תמוה טובא, דהרי ר"י סבר דדוקא בשביל חסרון מום התירה תורה ולא שארי פסולים אעפ"י שהם עובדים. וא"כ אין ללמוד מחי"ז שזה אינו בחסרון מום. אבל נראה דכוונת התוס' בהא שכתבו מום עובר הוא לדמיין ולמשל, כלומר דכמו שמצינו שחידשה תורה דין מחודש דלא אמרינן דהוי בחסרון מום אעפ"י שכלל הוא בקדשים דגם דחוי מעיקרא הוי דחוי לעולם, ומ"מ חידשה תורה דשאני בחסרון מום דמום עובר חוזר ונראה. הנה כן חידשה תורה דין מחודש בחסרון זמן דלא מהני דחוי להיות נדחה לעולם, וזהו כוונתם דהוי. כמום עובר לענין חידוש התורה. ז והנה לכאורה יש להעיר לפירושם של התוי"ש כמו שכתבנו דלפי"ז הוי שני כתובים הבאים כאחד דלא הוי דחוי בבע"ח היינו במום עובר ובמחוסר זמן. וא"כ למ"ד שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, וא"כ למה כתבה תורה "בהם" לר' יוחנן לומר דדוקא בבע"מ עובר חידשה תורה דלא נדחה, הלא בלא"ה הוי ידעינן ז בשארי דיחויין אמרינן דחוי בבע"ח. וע"כ דסבר ר' יוחנן דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין. עוד יש לומר כמו"ש התוס' בשבת ע' דלא הוי ב' כתובים הבאים כאחד רק אם הם בסגנון אחד או כולהו בלאו או כולהו בעשה, והכא במחו"ז כתיבא בעשה, ובבע"מ כתיבא בל"ת. ח עוד נראה דהכא לא שייך שני כתובים הבאים כאחד דע"כ הא דמחוסר זמן איצטרך להורות לנו זמן הראוי לקרבן שהוא מיום השמיני, ולא קודם, ובע"מ עובר לא נלמד ממחו"ז, דשאני זמן שהוא דבר חיצוני חוץ לגוף, משא"כ מום עובר שהוא פסול בגופו, והוא דכין שנדחה ידחה, ועל זה בעינן קרא דנתכשר לקרבן כשעבר המום. ט שם והתם מנלן דכתיב כי משחתם בהם מום בם מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו. וקשה דלמא מיירי באופן דהוי דחוי מעיקרא דהיינו שהקדישו בשעה שהיה בו המום והוי דחוי מעיקרא. אבל טרם ידענו באופן שהוקדש בלא מום ונדחה מפני המום עובר. - אם חוזר ונראה, ונראה מזה לדון דיש איסור להקדיש בעל מום עובר ג"כ, וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם פר"א מא"מ ה"ד שאין הבדל בין בעל מום קבוע לבע"מ עובר לדין זה. - וכיון שאסור להקדיש בע"מ עובר, א"כ אין לומר דהקרא איירי באופן דהוי דחוי מעיקרא דהיינו שהקדישוהו הבעלים בשעה שהיה במום עובר. דלפי"ז הוי דאי להיתרא לומר דמשמיע הכתוב דלאחר שעבר המום ירצו, וזה לא כתב קרא כמבואר ביבמות ע"ה דאי לאיסורא כתבי' קרא דאי להיתרא לא כתבי' קרא. וע"כ מיירי שהוקדש בלא מום והמום עובר בא אח"כ ומשמיע הקרא דלא נדחה כשעבר המום. א שם, ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות מרצו, כדתנן איברים תמימים באיברים בעלי מומין ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשון כולן. וחכ"א אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן יצא לבית השרפה, והנה יש לעיין. א) מה זה רבותא דע"י תערובות מרצו אטו לא אמרינן בקדשים ביטול ברוב מדאורייתא, והלא מבואר בזבחים ע"א דפריך שם וניבטלו ברובא ומשני בע"ח לא בטלי, וזהו מדרבנן כמבואר שם, אבל ע"כ מדאורייתא בטל ברובא, וא"כ מה זה חידוש דין אליבא דרב דע"י תערובות מרצו ולמה בעינן לזה קרא אטו לא ידענא דיש דין ביטול ברוב מן התורה ב) יש להבין בפלוגתא דר"א ורבנן דר"א אמר אם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשון משמע דאם עדיין לא קרב הראש של אחד מהן לא יקריבו כלל, וקשה הא ע"כ יש כאן ביטול ברובא, וגם מה טעמייהו דרבנן דמחמירין כולי האי דאפילו קרבן כולן חוץ מאחד מהך יצא זה לבית השרפה, מדוע לא אמרינן דאיסורא ברובא איתא, וזה הנשאר כשר הוא. ג) הנה בזבחים ע"ז איתא דלא התיר ר"א אלא בבעלי מומין שנתערבו אבל ברובו ונרבע לא יעוי"ש, וקשה מדוע לא אמרינן ביטול ברובא גם בשארי איסורי מזבח. ב ונראה דהא דקאמר רב דדבתה תורה דעל ידי תערובות מרצי, וכן איתא בזבחים ע"ז ע"ב לר' אליעזר דדריש מקרא זה דאמרה תודה דתערובות בע"מ מרצו. הכוונה באופן דליתא דובא, אלא תערובות חד בחד, דליתא בזה תורת ביטול מן התורה, ואסור להקריב שתיהן מטעם ספיקא דאורייתא, או מטעם דסבר רב וכן ר"א דספיקא דאורייתא אסור מן התורה, לדעת רב נחמן בכריתות י"ח אליבא דרב סבר רב ספד"א מה"ת לחומרא. או מטעם איקבע איסורא בחתיכה משתי חתיכות הוי לחומרא מן התורה. ומסתמא כן סובר גם ר"א. וא"כ אסור להקריב שתיהן. ועל זה רבתה תודה דע"י תערובות מרצו. ואח"כ ראיתי בתוס' זבחים שם דהקרא לחד בחד אתי, וע"כ הביאור כמו שכתבנו. - והיינו כי יש להעלותן על המזבח שתיהן ביחד כמו שהן בתערובות. ובזה יבואר לנכון הא דאיתא בזבחים ע"ד דאמר ר"א לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד לא. וזהו כי מפני שכל ההיתר הוא כשהוא בתערובות דוקא. אמנם כיון שאמדו חכמים דדברים החשובים אין להם ביטול, וא"כ כשנתערבו אברי בע"מ באברי תמימים והיינו אברים חשובים כמו הראש וכדומה, בזה פליגי ר"א ורבנן אם האיסור חל על התערובות כולן וכולם אסורים, והרי הם ככולו איסור, וממילא אפילו אם קרבו כל הראשון כולן ולא נשאר אלא חד, יצא לבית השרפה. וזהו מטעם כי האיסור שאסרו חכמים וגזרו דלא מהני ביטול, וכולם אסורים, וזהו סברת רבנן, ור"א סבר דלא אסרו חכמים כל התערובות, לעשותם ככולו איסור. ג והנה התוס' הכא ד"ה הא ע"י תערובות רוצים לומר דרב אמר גם אליבא דרבנן דר"א דרבתה תורה דעל ידי תערובות מרצו, היינו דאם עלו לא ירדו, ורבנן דאמרי דליתא תורת ביטול היינו רק לכתחילה להקריב ע"ג המזבח, אבל עכ"פ בדיעבד אם