נזר הקודש - יומא קל

א דף ס"ד דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ויש לעיין אם הדחייה בעצמותה הרי היא כשחיטה אף אם לא מת מהדחיי', או"ד דדוקא אם מת מאותה דחייה אז תורת שחיטה עליו, ונפק"מ אם לא מת וברח, ולמ"ד דהאברים מותרין בהנאה. א"כ אם הוא בחיים ג"כ מותר בהנאה, וגם מותר באכילה כמו"ש הפר"ח, הובא בגבו"א בחידושים של בן המחבר, אבל יש לעיין אם טעון שחיטה והנה אפשר לומר דטעון שחיטה מטעם דכיון דכל ההיתר של האברים למאן דמתיר בהנאה הוא משום דלא אמרה תורה שלח לתקרה ואצל שחיטה ל"ש זה דהכל יודעין דאסור לאכול בלא שחיטה. אבל אפשר לומר דאעפ"י שעיקר ההיתר הוי משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל בעיקרא דמילתא יש על זה היתר ממש, ואפילו אם יודע שזה בא משעיר המשתלח ג"כ מותר ולפי"ז אם ברח השעיר ונשאר חי והשיגו איש אחד ויודע כי זהו השעיר המשתלח, ג"כ הותר לו, וא"כ יש להסתפק אם טעון שחיטה כי אפשר שהדחייה מצד עצמותה היא בתורת שחיטה או"ד כיון דאיכא דין דצריך להמיתו אם לא מת מהדחייה, אם כן הדחייה והמיתה במקום שחיטה וצ"ע. ב והנה אם אמדינן דהדחייה היא שחיטתו ולא המיתה. יש ליישב הא דלא אמרינן דעריפה הוי כשחיטה. משום דלא הכירה התורה מעשה הריגה לשחיטה, והכא בשעיר המשתלח לא הוי המיתה תורת שחיטה עליה אלא הדחייה. וגם השחיטה בעצמותה חשיבותה מצד השחיטה ולא מצד המיתה, דהרי קיי"ל מפרכסת הרי היא כחיה, והשחיטה מתרת אעפ"י שהיא חיה. וה"נ הדחייה לצוק היא כשחיטה מצר עצמה. ולא מצד המיתה, ולהכי בעריפה שהיא הריגה ממש בזה לא אמרינן דהוי כשחיטה, ומיושב בזה הא דהקשו התוס' מדוע קאמר הש"ס בחולין דעגלה ערופה אינה משנה ולא אמרינן דעריפתה זו היא שחיטתה. - והא דעריפה מטהרתה מדי נבלה, זהו מטעם דכפרה כתיב בה כקדשים, וזה מבואר בזבחים ע' ע"ב שהוא מטעם כפרה. ואפשר דזהו הביאור בזה שכתבו התוי"ש דעריפה אינו דומה דחיי' לומד דעריפתו זוהי שחיטתו. ולא כתבו טעם לזה, ואפשר דכוונתם כמו שכתבנו. ג מ"ש דרב יליף ממחו"ז וכו' מי דמי התם לא איתחזי כלל הכא נראה ונדחה, והקשה הריטב"א וא"ת והא השוחט את האם דהוי לי' בניו מחו"ז שנראה ונדחה היום ואפילו הכי חוזר ונראה למחר וכדתנן התם בזבחים גבי מחוסר זמן דאותו ואת בנו ר' שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בל"ת וי"ל דלא חלקה תורה. וכיון דמחו"ז דעלמא שהי' דחוי מעיקרו כשר, אף זה כשר אעפ"י שנראה ונדחה דכיון שאין דחוי אלא לבו ביום עשאו הכתוב כבעל מום עובר עכ"ל, ודבריו תמוהין טובא. א) מה שייך לומר דלא חלקה תורה בין מחו"ז דלא חזי מעיקרא למחו"ז דנראה ונדחה, דלפי"ז מאי פריך הש"ס הכא התם לא איתחזי כלל, הכא נראה ונדחה, כיון דמצינו דלא חלקה תורה במחו"ז. ב) דהלא כיון שמצינו דגם נראה ונדחה לא הוי דחוי בבעלי חיים א"כ שפיר קאמר רב דיליף ממחו"ז. ג) הא דקאמר הריטב"א דמחו"ז דינו כמום עובר קשה הא השתא לא ידע הש"ס מהא דמום עובר דהרי עכשיו קאמר הש"ס דרב סבר דהלימוד הוא ממחו"ז. ד) ולקמן קאמר הש"ס דאין ללמוד ממום עובר מטעם דאמרה תורה בהם. דדוקא בהם במום גילתה תורה דמום עובר חוזר ונראה. וזהו סברת ר' יוחנן דסבר בעלי חיים נדחים וקשה מדוע לא יליף ממחו"ז דחוזר ונראה. אעפ"י שנראה ונדחה הוא, ובעיקר הקושיא מהא דאותו ואת בנו דזבחים שם אפשר דמיירי באופן שהי' דחוי מעיקרא דהיינו שהקדישו בשעה שהוא לאחר שנשחטה אמו. ואפשר דאזיל הריטב"א בשיטת התוס' דאסור להקדיש מחו"ז, כמו"ש התוס' זבחים קי"ד. אבל תקשה הא דלעיל. ה) דלפי דברי הריטב"א דגם רב סבר הא דמום עובד ודן למחו"ז, למום עובד. א"כ מדוע לא דחי הש"ס דשאני מחוסר זמן דהוי מום עובר, והיינו דכל מחו"ז הרי הוא מום עובר. ו) מה שכתב דלא חלקה התורה במחו"ז מדהתירה תורה מחו"ז דלא איתחזאי כלל. הלא יש לומר דהתם במחו"ז דשבעת ימים איכא תרתי לטיבותא, חדא דלא איתחזאי כלל, ועוד דהוי מום עובר. ז) מדוע נחית הריטב"א לשתים, חדא דלא חלקה תורה, ועוד דהוי מום עובר. דקשה דהלא זה הטעם דמום עובר יספיק. ד ונראה דכוונת הריטב"א ופירושו כך הוא, דהנה מצינו בתורה שני מחוסרי זמן היינו, א) מחו"ז דשבעת ימים. ב) מחו"ז דאו"ב שג"כ התירה התורה לד' שמעון דדריש מואל פתח אוהל מועד לא הביאו דיש בזה ג"כ הא דראוי לאחר זמן. וע"כ נכלל בזה כל שראוי לאחר זמן בלא מעשה וגם אין חסרון בגוף הקרבן דהיינו דנשלל מזה מום עובד מפני שהוא חסרון בגוף, וזהו מפני כי יש לנו לדרוש ולתפוס היותר מסתבר, וזהו רק באופן שלא הוי מחוסר מעשה, וגם לא הוי חסרון בגוף הקרבן, אבל יש בזה מחו"ז גם באופן שהוא או"ב. והוקשה להריטב"א הכל טעמא מאי דד' שמעון שמרבה גם מחו"ז דאו"ב דלמא כוונת התורה דוקא הא דקודם שבעת ימים דלא איתחזאי כלל. אבל זה ליתא דמעלה זו דלא איתחזאי כלל שייך לאחר שיצא ממחו"ז, אבל ר' שמעון מיירי שעדיין הוא בתוך זמנו ומכל זה חייבה תורה על שחו"ח מפני שעתיד להיות נותר אח"כ וזהו מפני המעלה שהמום דחסרון זמן יעבור. וא"כ שוב אין לחלק בין המחוסר זמן, כיון דעיקר ריבוי התורה מפני זה שהוא חסרון העובר. והא דכתב הריטב"א והרי הוא מום עובר אין הכוונה מום עובר בדיוק אלא הוא שם המושאל, והביאור חסרון העובר ואין זה שייכות למום עובר. וזה בדור בכוונת הריטב"א בס"ה ה והנה בתוסי"ש הקשו לר' שמעון דסבר בע"ה נדחין א"כ או"ב כששחטו את אמו יהי' נדחה. וקשה מהא דזבחים שם דנקרא ראוי למזבח מפני שראוי לבוא לאחר זמן, ותירצו וז"ל ואומר רבי דהואיל דאית לי' לרבי יוחנן כל הדחויין שבתורה הואיל ונדחו ידחו והוי אפילו דיהוי מעיקרא בכללם. ומ"מ מחו"ז לא היו בכללם וכן בעל מום אעפ"י שנראה ונדחה יכול לחזור ולראות, או"ב נמי לא ממעטינן דהוי בכלל מחוס"ז והוא כמו בעל מום עובר