נזר הקודש - יומא קכט

התנא דנקט שני שעידי יוהכ"פ להורות דבענין זה דוקא יש חיוב שחו"ה, וכמוש"נ. ואתי שפיר דברי הרמב"ם לנכון בס"ד. א דף ס"ג שחטן בחוץ קודם שנפתחו וכו', והקשו התוס' בעירובין ב' תיפוק לי' משום ששחטן להשלמים קודם התמיד וכו' יעוי"ש. ונראה לפרש דנפק"מ לענין שחוטי חוץ, דאם שחט בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור כמו שמבואר בסוגיא דמחלק בין מחוסר הגרלה למחוסר פתיחה, דאם שחט בחוץ קודם הגרלה חייב, ואם שחט בחוץ קודם פתיחה פטור מטעם חסרון מעשה, דהפתיחה. וא"כ ה"נ אם מפני עיכוב התמיד הרי לא עדיף מעיכוב הגרלה, ולענין שחוטי חוץ חייב. משא"כ כשחידשה תורה הא דעיכוב פתיחת דלתות ההיכל פטור משום שחוטי חוץ, והיינו שמשפט התורה אשר קודם פתיחת הדלתות הרי זה כהחסר הבית ואין זה ראוי לפתח אהל מועד. ב והנה הקשה חכם אחד דהרי מבואר בסוגיא דהחסרון הגרלה כמחוסר פתיחה, עכת"ד-- אמנם נראה דמשמע מלשון הברייתא עד שלא הגריל חייב, הואיל וחזי לחטאת הנעשה בחוץ, ואין כאן מחוסר זמן, וא"כ חסרון תמיד ג"כ ישנו כעין זה. משא"כ חסרון פתיחה דומה לחסרון הגרלה דשעיר הנעשה בפנים, מפני שהוא חסרון בגופו. וכמו שפירש"י בסוגיא. ג עוד מה שהעיד דלפי פירושי ביישוב קושיות התוס' מדוע קאמר רבינא השתא דאר"ח וכו' הא בלא"ה מוכח מדברי ריא"ש עצמו שאמר שחיטת שלמים קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, ותיקשה תפי"ל דהוי קודם התמיד, וע"כ דנפק"מ לענין שחו"ח, וממילא מוכח דמחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי. אינה הוכחה, דהרי ע"כ עיקר הביאור מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה היינו מפני שחסר עבודה לעצם המצוה האמורה בה והוי כחסרון בגופה, וכמו שפירש"י. וביאור הדבר אעפ"י שאין מחוסר זמן לבו ביום. אמנם הכא שאני מפני שזהו המצוה דשייכה לגופה, (דוגמא לזה תוס' מנחות ה' ד"ה ואי וכו'), ומזה נשמע ג"כ לענין חסרון פתיחה של דלתות ההיכל ג"כ. והיינו דסבר הש"ס דהפתיחה שייכה לעצם הקרבן כמו מצוה שבגופה, והרי"ז כהגרלה לשעיר הנעשה בפנים. - נמצא דכל עיקר האי חידושא דפטור חוץ נשמע דוקא מהגרלה, וכמוש"נ ד וע"ד שרוצה לפרש דכוונת התוס' על ריא"ש מדוע נקט הטעם דחסרון אה"מ, ולא נקט הטעם דקודם התמיד. ואין כוונתם על הייתור קראי, עכת"ד. הנה מלבד שמפורש בתוס' להדיא דהקשו על ייתור קראי כמבואר. הנה גם בזה הפירוש יש לומר דנקט ריא"ש טעם המכיל בקרבו שתים, היינו פסול וגם פטור חוץ. ה ומה שמוכיח דע"כ אין כוונת התוס' על ייתור הקרא משום דע"כ דכיון דכתבו התוס' לעיל כ"ט דע"כ דין פתיחה נוהג גם בתמיד משום דילפינן משלמים וא"כ ע"כ איצטרך קרא לעיקר הדין. הנוהג גם בתמיד. זה לא דייקא. דע"כ כוונת התוס' דכיון דשלמים שנשחטו קודם התמיד פסולין. ודין פתיחה נוהג גם בתמיד, וממילא תיקשה מדוע כתבה תורה להאי דינא דחסרון פתיחה בשלמים, הלא עיקר המקום היה להתורה לכתוב דין פתיחה אצל התמיד, וממילא אנו יודעין דשלמים בלא"ה פסולין. מטעם דנשחטו קודם התמיד. ומצאתי במהרש"א שם בסוגיא. שנחית לפרש כן. והנה לפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאם לא כתבה תורה דין חסרון פתיחה בשלמים, הוי אמרינן דדין חסרון פתיחה בתמיד נאמרה. ובשלמים הפסול מטעם דנשחטו קודם התמיד, דבזה נפק"מ לענין שחו"ח, והיינו דכיון שאמרה תורה חסרון פתיחה בשלמים חידשה תורה דפטור בחוץ מטעם חסרון אה"מ, וכמו שנתבאר. ו והנה התוס' הקשו בהא דאמר רבי יוחנן בזבחים ק"ז המעלה קדשים בזמן הזה בחוץ חייב, ואמאי הא אינו ראוי לפנים כיון דנהרס המזבח וכו' ואפילו מחוסר פתיחת דלתות פטור כש"כ מחוסר מעשה גדול, ותירצו דמיירי בקטורת דלא בעי מזבח א"נ בהעלאת מנחה יעוי"ש. והנה הא דכתבו דמיירי בקטורת קשה טובא הא בעינן לקטורת שיקח אש מעל המזבח החיצון, וא"כ כיון שאין מזבח. א"כ הרי חסר אש מעל המזבח, וא"כ אין ראוי לפנים, וא"כ אעפ"י שאמרינן בזבחים נ"ט מזבח שנעקר ממקומו מקטיר קטורת במקומו. אבל זה מיירי במזבח הפנימי אבל מזבח החיצון במקומו. ומקבלין גחלי אש מעל מזבח החיצון. וזה מבואר בסוגיא שם דקאמרה הסוגיא דמודה דב בדמים, וזהו המזבח החיצון, אבל כשאין מזבח החיצון, ואין באפשרי להשיג גחלים מעל מזבח החיצון, וא"כ אינו ראוי לפנים. והנה אפשר לומר דהגחלי אש מעל המזבח החיצון לא הוי אלא למצוה, ובדיעבד כשר אף אש של הדיוט, ולהכי נקרא ראוי לפתח אוהל מועד, אבל חידוש דין הוא דבדיעבד כשר גם באש של הדיוט וצ"ע. ז והנה הרמב"ם הביא להני שני דינים היינו דהשחיטה בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור כמו"ש בפרי"ח ממעה"ק הי"ב ופסק ג"כ כר' יוחנן דהמעלה בחוץ בזה"ז חייב. ולא כתב הרמב"ם דזה מיירי דוקא בקטורת או במנחה כמו"ש התוס', ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. ח ונראה דסבר הרמב"ם דעיקר הדבר הא דבעינן בשחיטה דקדשים שיהי' פתח ההיכל פתוח מטעם דכתיב ושחטו פתח אוהל מועד והיינו שתהי' הפתח פתוח, ולא כשהוא נעול, אמנם בזמן הזה שאיך בית, ומקום ההיכל הקדושה במקומה שפיר קרינן בזה פתח אוהל מועד, כיון שכל החלל פתוח. ט תוסיי"ש ד"ה מחוסר מעשה ותימה לרבי דהכא משמע דלית לי' לר"ח הואיל אפילו לחומרא היכא דמחוסר מעשה, ואילו בפסחים ס"ב קאמר הש"ס דלחומרא אית לי' הואיל יעוי"ש, וקשה הא התם בדרבנן, אבל הכא דמיירי מדאורייתא, וכל בדאורייתא אין הבדל בין חומרא לקולא, עיין בתוס' פסחים שם ד"ה כי וכו'. י ע"ב. אי קרבן שומע אני וכו' כל הראוי לפתח אוהל מועד. הנה מה שהקשו התוס' לפירש"י, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים נ"ט. יא ובעיקר ביאור הסוגיא מבואר בספרנו נזר הקודש לתמורה ז'.