נזר הקודש - יומא יג

ליבררו בי"ד של כהנים איזה כהן כמו שעושין הבחירה לכהן השורף את הפרה לדידן דכשר גם בכה"ד, ולשיטת התוס' דכל עיקר הוא אסמכתא אתי שפיר אבל ביארנו לעיל דע"כ הרמב"ם פליג בזה. ואפשר לומר דזה הוקשה לרש"י ולהכי מפרש דהש"ס מקשה על קרבן יחיד דבזה אין להם שייכות להבי"ד של כהנים, אלא כל אחד ואחד יכול לברור לו לכהן מבית אב ויקריב עבורו, ועל זה משני לא ידעינן הי כהן מתרמי, היינו דאין זה שייכות להבי"ד לבחור כהן להתנהג בפרישה ואפשר דאסור להם לעשות כן מטעם דגוזלין זכות כהן אחר. ולאחר שחידשה הסוגיא סברא זו דאין בזה זכות בחירה לבחור כהן אחד בקרבן יחיד, ממילא מיושב גם כן בקרבנות צבור, דגם בקרבן צבור הוי הדין תורה דכל הקודם זכה כמבואר לקמן. וא"כ אין להבי"ד כח לגרוע זכות הכהנים האחרים. ולא דמי לפרישה דמעשה פרה, דשם ליתא הדין דכל הקודם זכה. אלא עיקר הדין בזה שכל מעשה פרה מוטל על הבי"ד. ושם שפיר יש לבי"ד זכות הבחירה. ז ובזה מיושב דברי רש"י התמוהין הרבה כאשר הרבו לתמיה בהא דפירש"י דלא ידעינן הי כהן מתרמי משים דע"י פייס היי עובדין, ולפירש"י שפירש דמיירי בקרבן יחיד, א"כ הא בקרבן יחיד ליתא פייס כמבואר לקמן, אבל נראה כמו שכתבנו דכוונת רש"י ליישב בתירוץ הש"ס דבזה מיושב גם בקרבנות צבור דכיון דלא ידענין הי כהן מתרמי היינו שאין לבי"ד זכות בחירה נגד שארי הכהנים. ובזה ניחא גם בקרבן צבור בפירש"י שעל ידי פייס היו עובדין, כוונת רש"י בזה להזכירנו דע"כ זכות כולם בזה. ומטעם זה תקינו פייס. וא"כ לא משכחת פרישה, ועל זה מקשה הש"ס היטב דליבעי פרישה לכולי' משמרת בית אב, דבזה לא יוגרע זכות הכהנים ולפי דברינו אין כאן סתירה מדברי רש"י לקמן כ"ו ע"ב ד"ה אם רצה להקריב דפירש דביחיד לא בעי פייס, וכבר עמדו בזה, עיין מל"מ פר"ד מתו"מ, ולפי דברינו אתי שפיר. וכן מוכח מהסוגיא כמוש"ב ח ואימא כפרה דקרבנות כתבו התוס' פירש דשאר קרבנות נמי ניבעי פרישה. דאין לפרש דקרבנות דוקא דהא יוהכ"פ נמי פרישה דקרבנות הוא יעוי"ש. והנה לפי"ז תקשה למאי איצטרך קרא בזאת יבוא אהרן דדרשינן לקמן מאי בזאת ממה שאמור בענין דמלואים. וקשה כיון דכבר ידעינן דשארי קרבנות נם כן טעון פרישה מקרא דלעשות ולכפר, וא"כ פשיטא דיוהכ"פ לא גרע, ובכלל שאר קרבנות. ומצאתי בגבו"א עמד בזה על התוס', ונראה דלפי דברי התוס' ישנים לעיל שכתבו לפרש פירכת הגמ' דפריך ואימא צוה דיוהכ"פ היינו דמצוה הוי דרשינן פרישה לאחרי עשייה כמו דכתיב הקרא דצוה אחרי עשייה. וקרא דלכפר הוי קודם עשייה וא"כ ניבעי תרתי פרישות, חד קודם יוהכ''פ וחד לאחרי יוהכ"פ. ולפי"ז ה"ג יש לומר כן דאם אנו יודעין פרישה לפני יוהכ"פ מהא דלכפר שהוא כולל כל הקרבנות. א"כ הא דכתיב בזאת שפירושו מה שאמור בענין דמלואים נפרש הכוונה כסי האמור שם לפי תוכן הענין האמור בלשון צוה דאחרי עשיה, והיינו תופסין דהקרא בא לחדש מה שאמור בענין דמלואים היינו כפי האמור דוקא, ויהיה מחודש דין ביוהכ"פ דליבעי שתי פרישות. ועוד לפי המבואר במד"ר ויקרא פ' כ"א דאהרן בעצמו היה לו רשות ליכנס לבית קדשי הקדשים כל זמן שרצה אלא רק שיעשה כסדר הזה הכתוב. עי' ברש"ש הכא שהביא המדרש ומה שכתב שם. וא"כ אין זה ענין לקרבנות הבאים בתכלית כפרה. ט ואימא רגלים. פירוש דקביעי להם זמן, והקשה בגבו"א מדוע לא מקשה מר"ח דקביעי להם זמן וגם מכפרים כדאיתא בשבועות, יעוי"ש. ונראה דהש"ס מקשה רק בהני קרבנות דכתיב בהדיא לכפר, והנה בשעירי הרגלים כתיב בהדיא לכפר. משא"כ בשעיר ר"ח לא כתיב לכפר בהדיא רק כתיב ושעיר חטאת ל"ד ודרשו חז"ל בשבועות שהביאור בזה כפרה, אבל כיון שלא כתיב בהדיא לכפר, א"כ פשיטא אשר אין לומר דהקרא דלכפר האמור במלואים מרבה שעירי ר"ח כיון שלא נאמרה בהו לכפר, ומה"ט לא מרבה מלכפר מעשה פרה אף שגם פרה מכפרת, וכבר הקשה זה בגבו"א מדוע לא דרשו מלכפר על מעשה פרה כיון שגם פרה מכפרת ודחק שם, והפשוט בזה כיון שלא כתיב בהדיא לכפר, וא"כ ה"נ בשעיר של ר"ח כיון שלא כתיב בו לכפר. והש"ס מקשה רק מהני דכתיב לכפר בהדיא, וכן פירש"י לעיל ד"ה ואימא משום דכתיב לשון וכפר וגו'. אמנם אח"כ ראיתי בפסוקים חומש במדבר כ"ח שאף ברגלים לא כתיב לכפר רק שלש פעמים, ביום טוב של פסח, ועצרת, ור"ה, ובאינך לא כתיב לכפר, וע"כ משום דהוקשו כל המועדים זה לזה הרי זה כאילו כתיב בהדיא גם באינך כולהו. וא"כ לפי"ז גם בר"ה כן דהלא מבואר בשבועות דר"ח ג"כ בכלל ההיקש כמבואר שם ו' ע"א. לכן נראה דהש"ס פריך מהיותר קבוע זמן, דהרגלים השלשה הלא זמנם קבוע ביותר, לפי קביעות ההילוך ההמה גם כן, דהיינו זה בזמן האביב. וזה בזמן האסיף, וזה ביום הבכורים. משא"כ ר"ח. ולהכי פסיקא להש"ס להקשות יותר מרגלים. י ואימא רגל אחד, וקשה כיון דכבר מסיק דהלימוד ממלואים הוא על פעם אחת בשנה, א"כ ע"כ הוא יוהכ"פ. דיוהכ"פ ודאי מסתבר לרבות מלכפר, וא"כ אין לרבות עוד רגל אחר. כיון שכבר אנו עושין פרישה לרגל אחד שהוא יוהכ"פ. וע"כ צ"ל דכוונת הגמ' לרגל אחד ולא יום הכפורים. וקשה מאי חזית לרבות יותר רגל אחר ולמעט יוהכ"פ, הלא במסתברא כי יוהכ"פ יותר נכלל בלכפר משאר רגל. אמנם אפשר לומר דהש"ס באמת לא בא למעט יוהכ"פ, ורק מקשה שאימא גם רגל אחד בשנה בכלל, ואם בשביל שכבר נהגו פרישה פעם אחת זה לא איכפת לן אם רק כשהדבר שאנו עושין פרישה כעת הוא דבר אחד הנהוג פעם אחת בשנה. ולהכי שפיר עושין פרישה ליוהכ"פ מטעם שהוא דבר הנהוג במינו פעם אחת בשנה, וכן רגל אחד כמו כן הוא דבר הנהוג פעם אחת בשנה. ובזה מיושב הא דהש"ס רוצה לשנויי מטעם דלא ידעינן הי מינייהו. ולכאורה דאטו מפני חסרון ידיעתינו ישתנה הדין. והנה לשיטת התוס' שכל עיקר הלימוד הוא בתורת אסמכתא. ועיקרו הוא מדרבנן אתי שפיר כי אין לחכמים לתקן פרישה באופן שחסר לנו ידיעה ברורה באיזה זמן ננהוג פרישה. אבל לפי מה שביארנו