נזר הקודש - יומא יב

הזה, ובעינן דומיא לזה שקבוע זמן. ופרישה ליום אחד, ואין קדושה לפניו, וא"כ כיון שאי אפשר למידרש לכפר לכפרה דקרבנות הדרא הקושיא לדוכתי' מאי פריך הש"ס דלמא כולי קרא ביוהכ"פ כתיב, דא"כ לעשות למ"ל. ואפשר שמטעם זה נאדו התוי"ש מסברת התוס', ופירשו דשפיר יתפרש הקרא דלעשות על יום הכפורים גרידא. היינו שיעשה פרישה שבעה ליום אחד ואורחי' דקרא הכי. וכן מפרש הריטב''א בחידושיו. ב אמרי יליף צוה צוה כתיב הכא כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות, וכתיב התם זאת חקת התורה מה להלן פרה אף כאן פרה, ומה כאן פרישה אף להלן פרישה, וכן קאי גם במסקנא שעיקר לימוד פרה ילפינן מגז"ש הלזו. ויש לעיין אם הגז"ש אינה מופנית דהרי הכא ע"כ בעינן האי צוה ללמד לנו על דורות בדבר דלכפר שהוא על יום הכיפורים דלדורות, דכל מקום שנאמר צו הוא לדורות. ואי לא כתיב צוה ד' הוי אמינא דלא מיירי בלדורות כלל רק שהוא אזהרה כוללת על שבעת ימי המלואים, דבשעה שאמר משה מקרא זה היה היום הראשון של מלואים, ואמר להם כי הנהגה הלזו דהיום. כן תהי' ההנהגה כל השבעה ימים, והוכרח לומר צוה ד' ללמדנו על לדורות, בדבר יום הכיפורים, וממילא לא הוי מופנה. וכן גם בצוה ד' דפרה בפ' חקת בעינן אזהרה לדורות וא"כ כיון דלא הוי גז"ש מופנית, וא"כ לשמואל דסבר בנדה כ"ב דאין למדין כלל מגז"ש שאינה מופנית, א"כ היאך ילפינן הכא הא פרישה דפרה מגז"ש הלזו וגם לרבא משמי' דר' אלעזר דסבר שם דלמידין ומשיבין, נראה דהכא יש להשיב כי מה ענין ללמוד מעשה פרה מיום הכיפורים, דלמא דוקא בקרבנות הדין כן היינו בלכפר בפועל, ולא במעשה פרה ששם אינו הענין בלכפר, וא"כ מניין אנו יודעין פרישה במעשה פרה, והנה אם אמרינן לשיטת התוס' לקמן ד' ד"ה נכנסו כתבו דקראי אסמכתא בעלמא יעוי"ש, אתי שפיר, אמנם עצם הענין תמוה כי כל השקלא וטריא שבש"ס בלימודי הקראי תהי' רק אסמכתא גרידא. וזה פלא, וביותר דהרמב"ם כתב מפורש שדאורייתא הוא, ועוד דלפי"ז גם הפלוגתא דלקמן דפליגי ר' יוחנן ור"ל, וד"ל סבר שמעלה בעלמא הוא, א"כ ע"כ עיקר הפלוגתא אם בתורת מעלה שהוא דרבנן, או בתורת אסמכתא שהוא גם כן דרבנן, וזה דוחק, ג ואפשר לומר דכיון דע"כ היתה הקבלה בידם בדבר פרישה דמעשה פרה כמו"ש הרמב"ם שיש בזה קבלה ממשה רבינו, וגם העובדא אז היתה כן שהיתה פרישה שבעה לפרה לפי מה שמבואר ברש"י בחומש גם כן שבשני לחדש שהוא למחרתו של השמיני למלואים נשרפה הפרה וא"כ איכא שבעה ימים מעת שאמר משה הפסוק הזה דכאשר עשה ביום הזה, וכיון שכן היתה הקבלה בלא"ה להכי שפיר יש ללמוד גם מגז"ש שאינה מופנית, והרי זה עכשיו ככל הדרשות דאורייתא ממש, אמנם מהתוס' ישנים מבואר שגם בלא קרא דצוה הכתוב במלואים גם כן הוי שפיר מידרש לכפר כיום הכיפורים דלדורות, דהנה כתבו שם בד"ה ואימא צוואה דיוהכ"פ וז"ל וא"ת שבא לגלות על הגז"ש וכו', א"כ לשתוק קרא מכולהו צוה, ולא לכתוב כ"א לכפר יעוי"ש הרי מבואר דגם בלעדי קרא דצוה שפיר מבואר בקרא דביוהכ"פ דלהבא ולדורות קאמר. ולפי"ז שפיר הוי קרא מופנית לגז"ש, ולפי"ז הוי מופנה מצד אחד, וכבר פליגי בזה תנאי אם למידין ומשיבין או שאין משיבין. ומבואר בתוס' נזיר מ"ח ע"ב ד"ה ולאחותו דר' ישמעאל סבר למידין ומשיבין ור"ע סבר למידין ואין משיבין, וקיי"ל בכ"מ הלכה כר"ע מחבירו. ואח"כ ראיתי בספרי בפ' חקת פסקא ס"ז דרש מקרא דכתיב והיתה להם לחקת עולם, שינהוג הדבר לדורות יעוי"ש. ולפי"ז גם צוה דפרה מיותר והוי לפי"ז גז"ש מופנית משני הצדדין ולכו"ע למידין ואין משיבין. ה ובזה יש לבאר הא דפליגי ר' יוחנן ור"ל דר"ל דריש תרתי היינו מלעשות זה מעשה פרה, ולכפר אלו מעשה יוהכ"פ, ור' יוחנן דריש על יוהכ"פ גרידא. והיינו דפליגי בזה כיון דע"כ אין לדרוש למעשה פרה רק אם יש לנו גז"ש המלמדת על מעשה פרה, והיינו צוה צוה. ופליגי אם הגז"ש דצוה ד' האמור במלואים אם היא מופנה דר"ל סבר דהוי מופנה שפיר וזהו כסברת התוס' שכתבנו. וא"כ הוי גז"ש מופנית משני הצדדין. ושפיר מידרש מעשה פרה, ור' יוחנן סבר דלא הוי מופנית. והיינו מהטעם שכתבנו. וא"כ לא הוי אלא מופנה מצד אחד ולהכי משיבין, וא"כ לא ידענו מזה מעשה פרה לפרישה, ולפי"ז ע"כ סברת ר' יוחנן לא שייכה אלא למ"ד דהגז"ש המופנית מצד אחד למידין ומשיבין, אבל למ"ד למידין ואין משיבין בודאי דיש לדרוש ממלואים גם מעשה פרה, (ובזה יש להעיר לפי מה שכתבו התוס' שם בנזיר לר' ישמעאל דסבר למידין ומשיבין והכא קאמר ר' יוחנן משים ר' ישמעאל דדרש ממלואים גם למעשה פרה, והנה שם בנדה כ"ב ע"כ מבואר לר' ישמעאל דסבר למידין ואין משיבין), ולפי זה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם בפר"ב מפרה ה"כ דפרישה דפרה הוי דאורייתא. וזהו כר"ל אעפ"י שבכ"מ הלכה כר' יוחנן לגבי' דר"ל, וכבר הקשה המל"מ שם, ומטעם זה קיימו הרבה הגירסא ריב"ל במקום ר"ל. ובזה הכלל דהלכה כריב"ל לגבי' דר' יוחנן, אבל לפי דברינו יבואר גם הגירסא ר"ל, והיינו דלא פסק הרמב"ם כר"י מפני שעיקר סברת ר' יוחנן הכא לפי הכלל דמופנה מצד אחד למידין ומשיבין, אבל הרמב"ם אפשר דסבר בזה דלמידין ואין משיבין, ולהכי שפיר פסק דהפרישה דפרה הוי דאורייתא. ו ואימא כפרה דקרבנות מי ידעינן הי כהן מתרמי, ופירש"י דהכוונה קרבנות יחיד דכתיב בהן וכפר. וא"כ נדרוש לכפר אלו קרבנות יחיד, ועל זה משני לא ידעינן הי כהן מתרמי, ופירש"י מטעם דע"י פייס הי' עובדין. וקשה דלכאורה משמע מזה דהפייס הוא מצוה דאורייתא, מדחזינן שבשביל הפייס מסבבין הקרא דלכפר על קרבנות יוהכ"פ שעובדין בלא פייס, וזה תמוה הא ע"כ הפייס הוא תקנת חכמים כמבואר בגמ' לקמן כ"ב ע"א וכיון שלא הוי פייס אלא מדרבנן א"כ אם באנו להצריך פרישה לקרבנות בודאי היו בוררין כהן לעבודה ויעשה מקודם פרישה כמו שעושין את הפרישה למעשה פרה אם כשר גם בכה"ד. וגם בעיקר שמשני הש"ס לא ידעינן הי כהן מתרמי קשה