נזר הקודש - יומא קכז

פרק ששי א משנה, שני שעירי יוהכ"פ מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים. - והנה בהא דמראה פירש"י ששניהן לבנים או שחורים יעוי"ש. כוונת רש"י דלא בעינן שוין ממש דזה אי אפשר כמו"ש התוס' בשם הירושלמי דאפילו חטה אחת איני דומה לחברתה. וע"כ הכוונה שיהיו רק דמיונם שוה, אבל לא בעינן שוין ממש, וזהו שפירש"י במראה שיהיו שניהן לבנין או שחורין, וזה נמצא בנקל. ב והנה ע"כ גם הא דבעינן שוין בדמים ג"כ הכוונה על צד הדמיון דהיינו אם שילם הדמים בעד שניהם בשוה, אבל אחד משובח מחבירו ושוה יותר ממה ששילם הרי זה קפידא, כיון שעכ"פ אחד משובח מחבירו, ובזה בעינן שיהיו שניהן בשיווי הדמים. אבל אם הם שוין בשבחא דגופא ואינן שוין בשילום הדמים אין קפידא וכן מבואר בירושלמי, וזהו מפני כי הכוונה להיות שוה במה שנוגע לעצם השעירים. ג עוד איתא בירושלמי משובח בגופו ואינו משובח במראה מי קודם, ופשיט דמשובח בגופו עדיף יעוי"ש, והנה לכאורה מצינו דפליגי תנאי ביומא כ"ה ע"ב דפליגי ר"ע וריוה"ג דמר אזיל בתר איברא דבשרא ומר אזיל בתר שמנא דבשרא, יעוי"ש. אבל לא קשה משום דאיברא דבשרא הוא ג"כ בגוף הקרבן, ואינו דומה למראה שהוא כעין דבר חיצוני. ד והנה באופן לענין משובח בגופו, ומשובח באבריו שהוא גדול ממנו, והיינו לא לענין שעירי לוהכ"פ דבזה בעינן שיהי' שוין בקומה, אלא לענין קרבן דעלמא דבעינן ג"כ מובחר כדכתיב הקריבהו נא לפחתך, יש לשאול מי קודם אם המשובח שבגוף או הגדול באבריו. והנה בזה נראה דתליא בפלוגתא דר"ע וריוה"ג. ולפלא שלא הובא זה ברמב"ם הא דמבואר בירושלמי. ה והנה התוסי"ש הקשו מהא דאיתא בסנהדרין ע"א דבן סו"מ לא היה ולא עתיד להיות מטעם דבעינן שיהיו אביו ואמו שוין במראה ובקומה, ומחלקין דבהמה שאני דבבהמה יכול להיות יותר, ואעפ"י שאין דומות זו לזו, יעוי"ש. ודבריהם צריכין ביאור דממנפ"ש אם בבהמה לא בעינן דומות ממש מדוע לא אמרינן כן גם באדם, ואפשר דכוונת התוס' דלענין להרוג את הבן סו"מ דבעינן בזה ושפטו העדה והצילו העדה בעינן לדייק יותר ובעינן דומות ממש זה לזה. ו שם ולקיחתו כאחד, ולכאורה קשה מנא לן ללקיחה כאחד דג' פעמים שני אתי למראה ולקומה ולדמים ובגבו"א הקשה בזה יעוי"ש. - אבל הדבר מבואר בתוסי"ש מדכתיב יקח שני שעירי עזים משמע שתהא לקיחת שניהם בשוה. והיינו מדסמכי' יקח לשני. ז שם. לקח אחד היום ואחד למחר כשרין. ולכאורה היא משנה יתירה דהרי שנה מקודם ואעפ"י שאינן שוין כשרים, וקאי גם אלקיחה, והריטב"א הקשה בזה, ומתרץ דהו"א כיון דאפשר מעכב יעוי"ש, ביאור דבריו דהו"א דהא דשנה התנא ברישא אעפ"י שאינן שוין כשרין הכוונה באופן שאין להשיג שיהיו שוין אינו מעכב. משא"כ הלקיחה ע"כ אפשר לקיים שתהי' הלקיחה דשניהם בשוה והיינו אפילו אם הלקיחה משני בני אדם אפשר לעשות לקיחה כאחת כגון שעשו שניהם שליח לקבל המעות וכמו"ש התוסי"ש. וא"כ יש לומר דכוונת התודה שזה תהי' לעיכובא, וזה יובדל ממראה וקומה שע"כ לא היתה כוונת התורה לעיכובא מטעם דלפעמים אי אפשר להשיגם בשוין. ועל זה לא אמרה תורה שעיר שעיר לרבות. על זה משמיענו התנא דגם זה נכלל בהריבוי דשעיר שעיר, אבל יש לשואל לשאול מנא לי' להתנא דגם זה נכלל בהריבוי, הלא שפיר אפשר לומר דלא רבתה תורה אלא הדברים אשר לפעמים אי אפשר לקיימם, ומנין אנו יודעין לרבות גם דברים אשר בידינו לקיים, ונראה דכיון דעיקר הא דבעינן לקיחה כאחת נלמד מזה דסמכה התודה יקח שני. וכיון דהשני אינו לעיכובא, לכן גם מה דנלמד מהסמיכות לא עדיף מיני' ואינו בעיכובא - ח שם, יקח זוג לשני. והקשו בתוסי"ש והלא בעינן לקיחה כאחת, ותירצו דאינה אלא למצוה ולא לעכב וא"ת כיון שראוי לשעיר הנעשה בחוץ קודם הגדלה למה לא יקח ב' אחרים ויקיים מצית לקיחה כאחת, יש לומר דמיירי הכא שכבר הפרישו אחד לשעיר הנעשה בחוץ עכ"ל. והנה לפי"ז יוצא הדין דאם לא הפרישו עדיין לשעיר הנעשה בחוץ דאז זה הנשאר יהיה לשעיר הנעשה בחוץ, ולוקחין שני שעירים אחדים וזה לא משמע מסתימת לשון התנא, והרמב"ם כתב ג"כ דין המשנה ולא כתב מאומה מדבר הפרשה דשעיר הנעשה בחוץ. וא"כ משמע דלא סבר לה הרמב"ם, וא"כ הדרא הקושיא מדוע נבטל מצוה דלקיחה. והנה גם באופן שכבר הופרש השעיר הנעשה בחוץ ג"כ קשה דאכתי יש עצה דהשעיר הנשאר יהא ניתן לרעיה. ומצאתי שעמד בקושיא זו האחרונה בגבו"א. ט א אבל נראה דכל עיקר המצוה דלקיחה כאחת אמרה תורה בשעה שבא ליקח בראשונה, והיינו דאמרה תודה דכיון דבעינן שני שעירים לא יקח אחד כי אם שנים ואם לקח שעיר אחד ביטל מצוה דלקיחת השנים. אמנם באופן שיש לו שעיר אחד, ואינו נדרש לשנים. אין כאן מצוה דלקיחת שנים כלל, וזהו ששנה התנא יקח זוג לשני. י ובזה מיושב הא דהקשו התוסי"ש לקמן ד"ה משהגריל עליהם יביא שנים ויגדיל בתחילה, וא"ת אמאי לא מוכיח לעיל דף ל"ט דלר' נחמיה מיהא הגרלה מעכבא מדלא קתני יביא חבירו עמו שלא בהגרלה וכו', ויש לומר דלעולם למצוה, ואע"ג דבלקיחה פרישית לעיל דלא בעינן למצוה וכו', יעוי"ש. אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר לנכון משום דליכא מצוה דלקיחה שנים בשעה שלא נצרך אלא לאחד. משא"כ מצוה דהרגלה איכא על כל אחד ואחד. ע"ב ת"ר שני שעירי יוהכ"פ ששחטן בחוץ וכו'. א כתב הרמב"ם בפרי"ח מה' מעה"ק הי"א וז"ל שני שעירי יום הכפורים ששחטם בחוץ, אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהן הואיל וראוין לבוא לפני השם לוידוי, ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח שהרי אינו ראוי לבוא לפני השם, עכ"ל, והנה הראב"ד בהשגה כתב וז"ל א"א אני שונה