נזר הקודש - יומא קכו

ה ונראה דסברי התוס' דליתא דם בכלל הריבוי דאשר הם מקדישים מטעם דהכוונה בתורה הקדש כזה שיש בו מעילה. משא"כ דם דנתמעט ממעילה כמבואר לעיל להכי ליתא דם בכלל זה לטומאה, ואפשר דהתוסי"ש והריטב"א סברי כשיטת הר"ת דיש מעילה בדם קודם שחיטה, ולהכי יש מקום לומר דדם ג"כ הוי בכלל אשר הם מקדישים, אבל התוס' דהכא סברי דליכא מעילה כלל בדם, וא"כ לא הוי דם בכלל אשר הם מקדישים. ו והנה התוס' בזבחים מ"ו ד"ה חד וכו' הקשו תימא לנותר וטומאה סגי בחד מיעוט דילפינן מהדדי חילול, חילול ויליף לקולא כדלעיל גבי קדשי עכו"ם, ויש לומר דהוי מוקמינא מיעוטא בנותר דוקא, אבל משום טומאה הוי חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע"ג דאין בהם פיגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוי מרבינן נמי לגבי דם עכ"ל. ומבואר דהתוס' דשם סברי ג"כ כשיטת התוסי"ש והריטב"א, וא"כ לפלא שהקשו הכא ולא חשו לזה דאשר הם מקדישים. ז והנה על דרך החידוד קצת יש לומר דכוונת התוס' הכא להקשות דכיון דאם אמרינן דיש מעילה בדם, ודם בכלל דאשר הם מקדישים אתי שפיר דאיצטריך קראי למעט דם מנותר וטומאה, וכמו שכתבו שם בזבחים אבל לאחר שמיעטה התורה דם ממעילה, א"כ לא הוי דם בכלל דאשר הם מקדישים, א"כ קשה למ"ל קראי למעט מנותר וטומאה כיון דיש ללמוד מק"ו מפיגול וא"כ תקשה גם לאידך גיסא דעכשיו שאמרה תורה קראי למעט דם מנותר וטומאה, א"כ מוכח מזה דלא הוי דם בכלל דאשר הם מקדישים מטעם דליתא מעילה בדם, ולא נתפס הקדש בדם וא"כ תקשה למה לן קראי למעט דם ממעילה כיון שממילא נלמד. זהו לדעתי כוונת התוס' בהקושיא, ועל זה תירצו דהק"ו פריכא, ואין ללמוד מפיגול. ח שם, משנה, הקדים דם השעיר לדם הפר יחזיר ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר. והנה משמע דזה הוי לעיכובא. ולכאורה זה הוי כד, נחמיה דאמר דאפילו דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ סדרן מעכב. אבל יש לעיין דלפי"ז גם בחפינה אם עשאה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום, וא"כ לקמן כי פריך הש"ס לרבי חנינא ממתניתין, ואם איתא יחזור ויחפון מבעי' לי', קשה מדוע לא תקשה זה לר' נחמי' דמתניתין כוותי' אזלא לכן נראה כפירוש הרמב"ם דמפרש פנים זהו ההיכל ולא כפירש"י דפירש פנים זהו קדשי הקדשים. וכמו שמבואר בלח"מ בפר"ה מעבודת יוהכ"פ, יעוי"ש ולכן אתיא המשנה כר' יהודה ג"כ מטעם דההיכל נקרא פנים, והדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים גם לר' יהודה מעכבי. - וע"כ הא דאיתא לעיל דף מ' דמדחי הש"ס שם, לא דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל ורבי יהודה היא דאמר דברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ לא מעכבי יעוי"ש. והנה לפי אוקימתא דסוגיא שם מבואר דההיכל נקרא חוץ לדין זה, ולפי הסוגיא דלעיל המשנה דידן אזלא אליבא דר' נחמיה. וע"כ הרמב"ם לא גריס לה, ואפשר שזהו שיטת רבינו הגר"א ז"ל שכתב בזה נמחק מהסוגיא, ולפי מה שביארנו שזהו שיטת הרמב"ם אין מקום לזה שהקשה בגבו"א בזה. ט שם וכן במזבח הזהב שכולן כפרה בפני עצמו. ויש לעיין אם כוונת התנא גם על מה שמזה על טהרו של מזבח ג"כ, או"ד שרק על המתנות שעל הקרנות כוונתו. והנה למ"ד אין מערבין לקרנות, והנה בהא דעל טהרו של מזבח לכו"ע מערבין כמבואר לעיל א"כ פשיטא שהיא כפרה בפני עצמן ופשיטא שמעכבת, ואם לא נגמרה כל ההזאות השבע, ונשפך הדם דיביא פר אחר. - אבל למ"ד מערבין לקרנות אפשר שבשביל הטהרו של מזבח אין מביאין פר אחר מטעם דהרי עכ"פ הוזה על המזבח על הקרנות. י אמנם מדברי הרמב"ם יש להוכיח דגם זה מעכב וצריך להביא אחר. והוא מדכתב בפר''ה מעבודת יוהכ"פ ה"ח וז"ל גמר מתנות המזבח ואח"כ נשפך הדם אינו צריך להביא דם אחר, ששפיכת השירים על מזבח החיצון אינה מעכבת עכ"ל, מבואר דרק שפיכת שיריים על מזבח אינה מעכבת, אבל ההזאה שעל טהרו של מזבח מעכב וצריך להביא דם אחר וכן המאירי מדייק וכתב שאם נשפך קודם שפיכת השיריים אין צריך להביא אחר, מבואר דההזאות על טהרו של מזבח מעכבת וצריך להביא דם אחר, ואח"כ ראיתי בגבו"א מסתפק בזה, אבל לא הביא דברי הרמב"ם. וע"כ דמפרש הרמב"ם בהמשנה מזבח הזהב עם כל המתנות השייכים למזבח, וזהו ג"כ כוונת המאירי, ופשיטא שכן הלכה. ע''ב, וכלה מכפר אם כפר כלה וכו', - בספרנו נזר הקודש לזבחים נ"ב מבואר כל הענין ושיטת הרמב"ם. א דף ס"א שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום. ולכאורה קשה טובא הלא כיון דשחיטה לאו עבודה היא, וא"כ לא קאי על זה הא דחוקה כדאיתא במנחות ה' ה"מ עבודה שחיטה לאו עבודה היא, והיינו דאעפ"י דכתיב הויה דמורה עיכובא, אבל כל זה בדבר שהיא עבודה, אבל שחיטה לאו עבודה היא. ובגבו"א ג"כ הקשה בזה, יעוי"ש. ונראה דשאני שחיטה דשעיר של יום הכפורים דכיון דצורך פנים הוא דינו כפנים. ומה"ט נחשבת כעבודה הנעשית בפנים כמבואר בגמ' וברמב"ם פר"ה מעבודת יוהכ"פ ה"ב, להכי אעפ"י שלאו עבודה היא עצם השחיטה, אבל כיון שצורך פנים הוא, נחשב המעשה דהשחיטה כאילו שינה בהסדר דלפנים ולהכי אעפ"י שעצם השחיטה לאו עבודה היא, אבל הסדר כיון שסדר פנים הוא, קאי על זה חוקה, והביאור בזה דגבי יוהכ"פ הסדר עצמו נחשב לעבודה, ומעכב. ב ע"ב, אשם מצורע ששחטו שלא לשמן וכו', עי' פירש"י ותוס', ובספרנו נזר הקודש למנחות מבואר שיטתם ופלוגתתם בזה שנוגע לדינא. ג שם, בעא מיני' רבא מרב נחמן כמה שעירים משלה וכו' ובמסקנא מצוה בראשון, הרמב"ם לא הביא האי דינא, ודוחק לומר דסמך על מה שפסק בפר"ד מק"פ, וצ"ע.