נזר הקודש - יומא קכה

וממילא הוי דרך שירות גם על רגל של חבירו. וזהו דלא כמו שכתבו התוס' וצ"ע. יז ואפשר דסברי התוס' דהאיכא דאמרי דבעי אם הוי דרך שירות בהניח מזרק בתוך מזרה דלפי"ז פשיטא דעל רגל חבירו לא הוי דרך שירות דזה יותר לאו אורחי' מלהניח כלי בתוך כלי. ולכן אף שפשוט הש"ס דכלי בתוך כלי גילתה תורה דהוי דרך שירות. ממילא יש ללמוד מזה דע"ג רגל חבירו לא הוי דרך שירות, ונפק"מ דגם על רגל של עצמו לא הוי דרך שירות. והתנא דנקט רגל חבירו הוא לאו דוקא. ואתי שפיר דברי התוס' דזבחים שם קיימי אליבא דאיכא דאמרי. יה והנה הרמב"ם בפר"ה מביא"מ הי"ז כתב ג"כ רגל חבירו יעוי"ש, ומשמע דרגל של עצמו כשר. וזהו כפי הסוגיא דהכא ללישנא קמא, וזהו מדנקט רגל חבירו, ומשמע דרגל ש לעצמו שפיר דמי. ולפי"ז לענין רגל של עצמו לשיטת התוס' דזבחים פסול מטעם דלא הוי דרך שירות בכך. ולהריטב"א פסול מטעם דלא הוי עמידה מעליא. ולשיטת הרמב"ם משמע דרגל של עצמו כשר. יט והנה בהא דקאמר הש"ס דלא מצי מבטל לי'. מה זה הלשון דלא מצי משמע שאינו יכול לבטל, ע"כ הכוונה דאף אם מבטל לא מהני, ויש לפרש בזה שני פירושים. א) מטעם דלא מהני ביטול דלשעה שזהו עד לאחד גמר עבודה, וכמו שפירש"י דבעינן ביטול עד לאחר עבודה, וזהו ביטול דלשעה דלא מהניא, עיין סוכה ד' ע"א בפלוגתא דתנאי שם, עוד יש לפרש משום דבטלה דעתו אצל כל אדם והמאירי מפרש משום דבטלה דעתו אצל אדם יעוי"ש, ולהכי אף להני דסברי דמהני ביטול דלשעה, הכא לא מהניא משום דאין ממש בביטול זה. ע"ב. משנה, ויצא אל המזבח, ולקמן בגמ' ת"ר התחיל מחטא ויורד, מהיכן הוא מתחיל וכו' דכו"ע מיהא בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד, מ"ט אמר שמואל דאמר קרא ויצא אל המזבח עד דנפיק מכולי' מזבח, ביאור הדברים דאף שאין מעבירין על המצות, אבל שאני הכא דלא חיילא המצוה דנתינה עד דנפיק מכולי מזבח. ולענין הלכה עי' ברמב"ם פר"ד מעבודת יוהכ"פ ה"ב ובכס"מ מה שהביא מתשובת הרשב"א, ועי' בתוסי"ש ובפירוש רבינו חננאל, ועי' בליקוטי הלכות למס' יומא. דף נ"ט. כל הסוגיא וביאור דברי התוס' ופסקי הרמב"ם בזה מבואר לנכון אצלינו בספרנו נזר הקודש למסכת מעילה י"ב. א דף ס'. והני תלתא קראי למ"ל חד למעוטי מנותר ומפיגול ומטומאה, והנה בגבו"א במלואים מאריך טובא בענין איסור חל על איסור יעוי"ש, ולפלא מעיני הבדולח שלא הביא שכל זה מבואר בתוס' זבחים מ"ה ע"ב ומה שכתב דנפק"מ לענין דם שבשלו, גם הגאון בגיוה"ש העיר שם והנה בספרנו נזר הקודש למסכת זבחים כתבנו ליישב דברי התוס' לנכון. ב שם, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה, אבל מפיגול לא צריך למעוטי וכו' ודם עצמו מתיר הוא. ויש לעיין בזה שנתמעט דם מפיגול ע"כ זהו דוקא שלא להתחייב בכרת מטעם הפיגול, אבל יש לומר דפסול פיגול איכא בדם וכמו"ש התוס' לעיל מ"ח ע"ב ד"ה חישב דאיתא שם וא"ת דהכא מסקינן דמחשבה פסלה בקטורת, ובזבחים פר' בי"ש תנן אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקטורת וכו' יש לומר דאין חייבין דקתני התם היינו להתחייב כרת האוכלן, מיהו מיפסל על ידי מחשבת פיגול וכו' וכי האי גוונא אמרינן בזבחים י"ד מודה ר"ש לפסול מק"ו דשלא לשמן עכ"ל, והנה שם בזבחים מבואר דאפילו הדברים שנתמעטו מפיגול כמו התם בהולכה לר"ש מ"מ פועל מחשבת פיגול להיות נפסלים בתורת פסול, והיינו דעכ"פ הקרבן נפסל. - ולמדו מזה התוס' דה"ה בקטורת אעפ"י שנתמעטו מתורת פיגול, אבל המחשבה דפיגול פועלת להיות בתורת פסול, וא"כ ה"נ בהאי דם אעפ"י שנתמעטו דאין פיגול חל עליהם. אבל מתורת פסול לא נפיק. או דילמא דדוקא במחשבה דהמתיר אמרינן דאעפ"י שלא נתפס פיגול על הקרבן בשביל המחשבה דהמתיר, אבל עכ"פ המחשבה הלזו פוסלת את הקרבן, אבל באופן שנתמעט המתיר שאינו בכלל הקרבן המפוגל שפיר אפשר לומר דגם פסול פיגול לא הוי עליו. - אבל הדבר נוטה דק"ו הוא ומה התם שאין תורת פיגול במחשבה של המתיר, מ"מ הקרבן נפסל מק"ו משלא לשמה, וא"כ כש"כ כשהקרבן בעצמו מפוגל דע"כ חל הפסול על כל מה שנמצא בהקרבן. וא"כ גם דם בכלל הפסול. איברא דכל זה שייך במקום דשלא לשמה פוסל דאז איכא ק"ו האמור שם בזבחים, ובמקום דשלא לשמה כשר לא שייך זה, וכן מבואר בתוס' לעיל ז' ע"ב ד"ה הא אינו נושא וכו' יעוי"ש. - אבל עכ"פ באופן דשלא לשמו הוי פסול שפיר יש לדון בק"ו דאעפ"י שלא נפסל מטעם פיגול, אבל עכ"פ פסול פיגול מיהא הוי. ג והנה לפי"ז יש לעיין בהא דהקשו התוס' ד"ה חד וכו' דלמה לן קרא למעט דם מנותר ומטומאה, והלא כיון דליכא פיגול, ניתי טומאה בק"ו מפיגול, והדר ילפינן נותר מטומאה בגז"ש חילול חילול יעוי"ש. והנה אם אמרינן דבדם אעפ"י שנתמעט מפיגול אבל עכ"פ יש בהם פסול פיגול. וא"כ איכא ל"ת באכילתו גם משום פסול פיגול, וא"כ אי לאו קרא דממעט דם מטומאה, הוי אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון להיות לוקה עכ"פ, היינו בקדשים כאלה שיש בהם פסול פיגול מטעם הק"ו כמו שכתבנו לעיל, אבל עכשיו דהקרא ממעט דם מטומאה ע"כ לגמרי ממעט. ד ובעיקר הקושיא הקשה המהרש"א דהא מסיק התם דאין לפטור דבר שאין לו מתירין מטומאה בהאי ק"ו משום דאשר הם מקדישים לי ריבה כל המוקדשים, וא"כ דם נמי דהוי בכלל דבר שאין לו מתירין ליכא לפטור מק"ו משום דהוי איתרבאי לן מאשר הם מקדישים כמו שארי דבר שאין לו מתירין יעוי"ש, ומבואר זה בברייתא שם. והנה קדמו בתוסי"ש שמתרץ קושיא זו שהקשו התוס' מטעם זה דבטומאה איתרבי שם מאשר הם מקדישים. וכן כתב הריטב"א בחידושיו בשם התוס' יעוי"ש, ותמוה דברי התוס' בזה.