נזר הקודש - יומא קכד

דמפר הקודם, משום דלפי"ז מצטרפין שני חטאות לכפרה אחת, היינו השתי נתינות דמקודם מהחטאת הקודם, עם הנתינות האחרונות מהחטאת הבא אח"כ. ויש כאן שתי חטאות לכפרה אחת. והתורה אמרה חטאת אחת היינו דמשמעות חטאת מובנו אחת גם בלא התיבה אחת, כי זה משמעו חטאת אחת ולא שתי חטאות ולהכי אעפ"י שאין למעט מאחת שתים, משום דאחת נדרש לתערובות הדמים, אבל עכ"פ משמעות דחטאת לחודיא הכוונה חטאת אחת ולא שתי חטאות. י והנה לענין הלכה אם כר' יאשיה או כר' יונתן מבואר בחולין ע"ט דמאן דסבר חוששין לזרע האב סבר כר' יונתן דאין צריך קרא לחלק יעוי"ש. וכיון דלא איפסק הלכתא בהא דחוששין לזרע האב והוי ספיקא דדינא כמבואר ביו"ד סימן י"ז בדין אותו ואת בנו דנוהג בזכרים מטעם ספיקא אם חוששין לזרע האב. וא"כ הוי גם ספד"ד הכא אם הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן. והא דבאמת מסיק הכא הסוגיא דמערבין לקרנות, וכן פסק גם הרמב"ם. זהו משום דשאני הכא דכתיב בהדיא אחת, וכמו שכתבו התוס' הכא. ועי' תוס' ב"ק נ"ד. יא והנה יש להקשות טובא פסקי השו"ע דהנה ביו"ד סימן י"ז לענין או"ב פסק השו"ע לחומרא דנוהג גם בזכרים. ומדוע פסק בשו"ע יו"ד סימן כ"ח בדין שחט חיה ועוף דכיסוי אחד לשניהן, והלא כיון דספק הוי אם בעינן לחלק, ומה"ט ספק הוי אם נוהג או"ב בזכרים ואיפסק לחומרא, וא"כ יש לפסוק גם הכא בכיסוי הדם לחומרא להצריך כיסוי לכל אחד בפני עצמו מספיקא, וזהו כשיטת ד' יהודה בחולין פ"ו ע"ב. ובשו"ת מהר"ם לובלין סימן ס"ה הקשה בזה יעוי"ש. והנה נפק"מ לדינא גם לענין שבועה. עיין יו"ד סימן רכ"ח ס"ז בדין מי שהשביע את בנו שלא להלות כי אם ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם אם מותר להלות ברשות השני והוא מתשובת הרשב"א ה"ג סימן י"ז, וסי' ס"ח, וחילק בין לשון תודה ללשון בני אדם ולדינא יש לעיין בזה טובא. יב והנה בדבר הזאת שבע, על טהרו של מזבח, לכו"ע באו הדמים בתערובות, כן כתבו התוסי"ש ד"ה אפילו תימא ר' יונתן. אך מסיימי בצ"ע מנא לן דמערבין לטהרו של מזבח יעוי"ש. ובתוס' ד"ה רבי יונתן כתבו דנלמד מדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים, משמע מכל הדם מזה שבע פעמים ותו לא יעוי"ש, ולפלא שלא הביא בגבו"א לעיל נ"ז בד"ה מיהו וכו' שלא הביא דברי התוסי"ש והתוס' דסוגיא שכתבו להדיא דלכו"ע מערבין בהזאות שבע פעמים דבאו על טהרו של מזבח, והרמב"ם בפר"ד מעבודת יוהכ"פ כתב להדיא ומזה מדם התערובות על טהרו של מזבח, והנה מהרמב"ם אין ראיה משום דסבר מערבין לקרנות וטהרו של המזבח לא עדיף מקרנות המזבח. אבל התוספות כתבו להדיא שזהי אליבא דכולי עלמא. יג והנה בעיקר קושיות המהר"ם לובלין מדוע לא מחמרינן בכיסוי הדם בשחיטת חיה ועוף להצריך כסוי לכל אחד בפני עצמו כמו שמחמירין בדין או"ב. נראה לומר דשאני הכא משום דלרבנן דרבי יהודה דסברי דכסוי אחד לשניהן. - ע"כ סברי דכן הוא כוונת התורה בדוקא. וזה מדויק בדברי רבנן דאמרי דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא יעוי"ש. ולכאורה מה ראיה היא זו שלא להצריך כסוי לכל חד וחד, והלא גם אם דמו טובא משמע, אבל אין זה במשמעות אלא על גוף אחד, ומה ראיה היא זו לשני גופי בעלי חיים כמו הכא חיה ועוף שהם גופים נפרדים, וע"כ צריך לומר דכוונת רבנן דכיון דכתיב חיה או עוף, ואח"כ כתב וכסה את דמו דמשמעותו מובא ע"כ הכוונה לשני מיני הדמים דחיה ועוף הכתוב בזה. והתורה כללם ביחד להודות כסוי אחד לשניהן. וא"כ איכא בזה דין מיוחד לשניהם דליבעי כסוי אחד ולא שני כסויין. - נמצא דלשיטת רבנן החיוב הוא לכסות בכסוי אחד. וא"כ אתי שפיר מה שלא נחתו הפוסקים להצריך שני כסויין לחומרא מטעם דלחלק. משום דלפי"ז איכא קולא שזהו נגד דעת הרבנן דסברי דבעינן כסוי אחד בדוקא. יד שם, הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו מב"מ חוצץ או אינו חוצץ. והנה פשיטא להש"ס דמין בשאינו מינו חוצץ. ולא מהניא לקיחה על ידי דבר אחר, אעפ"י שקיי"ל לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, והקשו בזה התוס' וכתבו דמיירי שאוחז המזרק למטה בשוליו. ובשם הריצב"א פירשו דשאני גבי כלי שרת דבעינן לקיחה בעצמו של כהן. והנה הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ הכ"א כתב הניח מזרק בתוך מזרק דמין במינו אינו חוצץ משמע דבשאינו מינו חוצץ בכל אופן, וע"כ דסבר כשיטת הרצב"א דגבי כלי שרת לא מהני לקיחה ע"י דבר אחר מטעם דבעינן לקיחה בעצמו של כהן. והנה מפירש"י לעיל מ"ז ע"ב ד"ה רב פפא משמע דגם באופן דכתיב ולקה כמו התם בהא דלעשות מדה לחפינה מהני לקיחה ע"י דב"א יעוי"ש. אבל הרמב"ם משמע דסבר כשיטת הריצב"א. ובזה יש ליישב מה שיש להקשות על הרמב"ם, וכמו שכתבתי שם. טו שם, היה עומד על גבי כלי או ע"ג רגל חבירו פסול, שאני רגל דלא מצי מבטל לי', ועי' פירש"י, והנה משמע מזה דאם העמיד רגל על רגלו של עצמו אינו חוצץ מטעם שהוא מב"מ, וקשה מדוע לא קאמר הש"ס דיקא נמי מדנקט התנא רגל חבירו אמנם אפשר לומר דרגל של עצמו בודאי פסול מטעם דאין דרך שירות בכך להעמיד רגל על רגל, ולהכי לא קאמר הש"ס דיקא נמי, אבל לפי"ז גם ברגל חבירו לא הוי דרך שירות בכך, ומשמע מזה דאין בזה חסרון משום שירות, וא"כ גם רגל של עצמו כן והריטב"א כתב דלהכי לא מתני רגל של עצמו משום דלא מצי קאי שפיר ובעינן לעמוד לשרת יעוי"ש. מבואר מזה דהוי דרך שירות בין רגל חבירו בין רגל של עצמו. ומזה יש לתמוה בדברי התוס' זבחים ק"י ד"ה מין במינו שכתבו דרגל חבירו פסול מטעם דלא הוי דרך שורות, יעוי"ש. ונראה דזהו כוונת מרן בגיוה"ש שמציין לדברי התוס' דזבחים. טז ועוד אם אין דרך שידות בכך, הנה גם אם העמיד רגל ע"ג רגל של עצמו ג"כ פסול. אבל לפי מה דקאמר הש"ס דשאני רגל חבירו משום דלא מבטל לי', משמע דרגל של עצמו שפיר דמי. - וזהו מטעם דהוי דרך שירות וגם מב"מ ואינו חוצץ