נזר הקודש - יומא קכב

אם בחליצה הוא תתיר, אם בביאה היא תתיר וכו', יעוי"ש וכן איתא שם בפר"ד ה"ג יעוי"ש, הרי מבואר דלא אמרינן ממנפ"ש בעריות מטעם דבעינן לידע במה היא ניתרת. וזהו כוונת התוס' משום חומר דאשת איש, ולא אמרינן ממנפ"ש ג"כ. ז שם, מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים וכו', וקשה הא יש לחלק בין מיתה דיחיד למיתה דרבים, כמו שמחלק הש"ס ב"ב קע"ב בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים וה"נ גבי קרבן דיחיד כהא דשולח חטאתו לא חיישינן למיתה, משא"כ בהא דשופרות, דרבים היו נותנין שם מעות ופשיטא שיש לחוש למיתה. ומזה יש להוכיח כמו שכתבו התוס' לעיל נ"ה ד"ה מפני התערובות דכל אחת צוררת מעותיה לעצמה ונותנת בשופר יעוי"ש. ואם כן מקריבין איזה צרור הרי"ז חששא דיחיד לחודיא, עי' בגבו"א. א דף נ"ז, נתערבו לו דמים בדמים, פירש"י קודם שנתן בפנים כלום יעוי"ש, וקשה טובא א"כ שחט השעיר קודם מתנות הפד לפנים, ולקמן ס"א איתא בשעיד שנשחט קודם מתנות דפר לפנים לא עשה ולא כלום, והתוס' לקמן ע"ב ד"ה נותן הביאו זה להקשות שם, ולכאורה מדוע לא הקשו התוס' הכא לפירש"י. - ובחידושי הריטב"א מפרש דמיירי הכא כשנתערבו לאחר גמר מתנות דלפני ולפנים. - ואפשר דכוונת רש"י לפנים היינו בהיכל, וכנראה שכן פירשו התוס' בדברי רש"י ולהכי לא הקשו בזה על רש"י, אבל לשון רש"י לא משמע כן מדפי' קודם שנתן בפנים כלום, והנה הרי"ק הובא בכס"מ בפ"ה מעבודת יוהכ"פ ה"י הקשה לרש"י יעוי"ש והנה לשון הרמב"ם שם מדויק וכתב נתערב לו דם הפר בדם השעיר קודם שיגמור ההזיות יעוי"ש. וזה מודה דמיירי לאחרי המתנות דלפני ולפנים וקודם המתנות דהיכל. ב שם, אמר רבא נותן אחת למעלה ושבע למטה, ועולה לו לכאן ולכאן, היינו לשם פר ולשם שעיר, וקשה דזה ניחא אם אמרינן יש בילה, אבל אם אין בילה גם בלח, א"כ היאך עולה לכאן ולכאן, ופלוגתא דתנאי ואמוראי, עי' ר"ה י"ג וזבחים פ'. ג ונראה דבמקום שליתא לדין ביטול ברובא לכו"ע יש בילה. וביארנו בזה בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן קכ"ה יעוי"ש. והכא כיון דליתא בביטול או מטעם מין במינו לר' יהודה, או מטעם עולין שאין מבטלין זה את זה, להכי אמרינן בילה לכו"ע. והנה בחידושי ריטב"א ראיתי כתב דהכא לכו"ע יש בילה מטעם דכיון דדם הפר ודם השעיר שוין במתנותיהן דכו"ע יש בילה יעוי"ש. ולכאורה אין לזה ביאור דהרי סברת המ"ד דסבר אין בילה מטעם דיצוייר דליתא מזה המין במה שנטל מפני שלא נתערב יפה, וא"כ מה מועיל זה שמתנותיהן שוות, דהלא שפיר יצוייר דבשעה שהזה לא היתה בהדם אלא מדם הפר ולא מדם השעיר. ואפשר שכוונת הריטב"א דדוקא באופן שנדרש לשיעור, אז לא סמכינן אבילה. אבל כשלא נדרש לשיעור. וגם לא נדרש לפי ערך. היינו דלא בעינן הזאה יותר גדול להפר מהזאה דהשעיר ושניהן שוות בדין שיעור הזאתן בזה לכו"ע אמרינן יש בילה. ומזה יש ראיה ברורה לזה שכתבנו בספרנו שאילות משה שם אות י"ז דבאופן דלא בעינן שיעור לכו"ע יש בילה. ד שם, אמרוה קמי' דרבי ירמי' אמר בבלאי טפשאי משום דדיירי בארעא דחשוכא וכו'. ביאור הדברים הא דקרא להו ארעא דחשוכא כתב הריטב"א בשם הרמב"ם משום דבזמן ההוא היתה במדינה זו גזירות ושמדות המביא לידי שכחת התורה, ובארעא דישראל היתה אז מנוחה. ה שם, אלא אמר רבי ירמיה נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם הפר, וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם השעיר והנה קשה טובא דאכתי גם לדבריו תקשה דנותן מדם השעיר טרם כלה לתת מדם הפר. והנה בתוסי"ש כתבו וז"ל ואע"ג שמזה נמי מדם השעיר, הגו הזאות בטילות הן דאינו מתכוון להזאות מדם השעיר, ואפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה היינו כשהגיע זמנו, אבל כאן לא הגיע עדיין זמן הזאת דם השעיר ומשום בל תוסיף ליכא שלא. נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו כדאמרינן בר"ה. ועוד דספיקא הוא עכ"ל, ותמוה דהלא פליגי בזה תנאי שם, ורבי יהושע סבר דאיכא בל תוסיף גם בדבר המעורב. וגם מה שכתבו דספיקא הוי תמוה דהלא מספיקא איכא ספק איסור בל תוסיף כההיא דפליגי שם ר"א ור"י. והנכון בזה לומר דכיון דשלא בזמנו הוא כמו שכתבו בתחילה, וכל שלא בזמנו בעי כוונה כדאיתא בסוכה מ"ז. ואפשר דסברי התוס' דלענין זה לא נקרא שלא בזמנו כיון דזמנו הוא בו ביום, ורק סדר העבודה מעכבתו, וכמו שאיתא במנחות ה' אין מחוסר זמן לבו ביום. ואעפ"י שלענין הקדמת דם השעיר נקרא זה שלא בזמנו מטעם שאינו מכוון לזה, היינו מפני שאיכא חסרון מעשה דהיינו הזאת דם הפר, ואינו מכוון לשם הזאה לדם השעיר, הרי"ז נחשב לשפיכה בעלמא, אבל לענין בל תוסיף נחשב לזמנו. ובחידושי הריטב"א כתב דגם לענין בל תוסיף לשלא בזמנו ובעי כוונה, והתוסי"ש דסברי דזה נחשב לזמנו תקשה טובא מדוע אינו עובר בבל תוסיף. ותירוצם תמוה כמו שכתבנו לעיל וצ"ע. א שם, נתערבו לו כוסות בכוסות, ואע"ג דהאי חיור והאי סומק כדלעיל. - ומשום חולשא דכהן גדול מיחלף לי', עי' בהגהות הב"ח ובשו"ת חכ"צ סימן קנ"ו ג"כ כתב כן והוסיף ולא אמרינן דלישיילי' לאחיו הכהנים בחוץ, משום דמחויב תיכף ביציאתו מן קדשי קדשים לקיים הזאות דההיכל. - והמאירי כתב דמיירי בזקן ואין אור עיניו שולט כל כך, להכיר מצד צבעו. ב תוס' ד"ה אלא אמר רבא וכו' ולא דמי להא דתנן בפר' התערובות הניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה דסבירא להו לרבנן דר"א ישרפנו לאמה יעוי"ש, ולכאורה תמוה טובא מה שייך הבא לדון בהא דניתנין למטה שנתנן למעלה דזה שייך דוקא בהניתנין על המזבח דאסור ליתן מלמעלה הניתנין למטה. - משא"כ הכא דליכא לא למעלה ולא למטה דכולן ניתנין על הרצפה כעין מצלף. ונראה דכוונת התוס' דהכא נמי איכא איסור מטעם בל תוסיף דכיון שכבר נתן למעלה שוב איכא בל תוסיף בנתינה דפעם שנית, והכא לא שייך דשלא בזמנו ליכא בל תוסיף כמו