נזר הקודש - יומא קכא

ביוהכ"פ הוא לאו דוקא אלא האזהרה באה לכל מיני הקטרות, וזהו לשיטת המאירי, אבל לשיטת הרמב"ם מתפרשא הסוגיא כמו שכתבנו לעיל. ח שם, ואלא מ"ט איענוש וכו' אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. והנה משמע מזה שהקטירו על המזבח כי שם היה יורד האש ועי' בתוסי"ש, והנה בתו"כ איתא שהכניסו האש לקדשי קדשים, וע"כ דלא סבר התו"כ דרשא דהכא, וכן כתבו בתוסי"ש. ט והנה הרא"ש בתשובה כלל י"ג אות כ"א כתב לבאר הא דאמר ר' לוי במדרש מחוסרי מעיל היו, דקשה הלא מעיל הוא מבגדי כהן גדול. - וכתב דלפי טעותם שהקטירו קטורת אשר לא ציוה השם, ולא מצינו הקטורת דלפני ולפנים אלא בכהו גדול, ולפי טעותם עברו על ונשמע קולו בבואו אל הקודש עכת"ד. וקשה הא הקטרה דלפני ולפנים הוא בארבעה בגדים גם בכהן גדול, וצ"ע. י ונראה הא דרצו להקטיר קטורת הוא מפני שדברי לשה"ר על משה ואהרן שאמרו מתי ימותו שני זקנים הללו וכו' ואח"כ התחרטו ורצו לעשות תשובה לכפר, וקטורת מכפרת על לשה"ר כדאיתא לעיל יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי, אבל טעו בזה דקטורת שלא ציוה ד' נקרא אש זרה, ועל זה נענשו. יא בדברי ר' לוי שאמר חסרי מעיל היו, נראה לפרש הכוונה שלא נתחנכו בבגדי כהן גדול והיינו כי אסור לכנס לקדשי קדשים לבד מכהן גדול, ועל זה אמר ר' לוי שחסרי מעיל היו, היינו שאינם בכהונה גדולה אף במרובה בגדים, ואסור להם הכניסה לפנים, ועל זה נענשו, ומיושב קושיות הרא"ש ג"כ. א דף נ"ה, מנה"מ אמר ראב"י אמר רבי זירא אמר קרא והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת וכו' לאקושי על ללפני מה לפני דלאו על אף על דלאו על. וקשה לכאורה הלא מצינו לרבי יוחנן ור"ל דפליגי בפסחים ס"ג אם בעינן על בסמוך דרשב"ל סבר בעינן על בסמוך ורבי יוחנן סבר דלא בעינן על בסמוך יעוי"ש, אבל על ממש לכו"ע לא בעינן וא"כ למ"ל היקשא הכא דלא הוי על ממש. ב ונראה דשאני הכא דכיון דכתיב לפני הכפורת, ממילא יש מקום לפרש דהכא הוי על ממש, דכיון דלפני הכפורת הוי סמוך לכפורת, ממילא יש לקיים הזאה על הכפורת גם כן היינו על הכפורת ממש. להכי בעינן היקשא למילף דלא בעינן ממש. ג ובה יש ליישב הא דהקשה בגבו"א מהא דאיתא במנחות כ"ז דסברי התם רבנן דאלפני הכפורת הוא לאו דוקא, וא"כ גם על הכפורת הוא לאו דוקא וא"כ למ"ל היקשא יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו שאני הכא דכיון דכתיב לפני הכפורת, וכתיב גם על הכפורת, ממילא משמע דעל הוא דוקא, ולהכי בעינן היקשא. ושפיר אזלא הסוגיא אליבא דרבנן דהתם. ד והנה מה שהקשה עוד בגבו"א שם בהא דפריך שם לר' יהודה דסבר אל דוקא, א"כ על נמי דוקא, מאי פירכא היא הא שאני הכא דאיכא היקשא דעל הוא לאו דוקא, יעוי"ש. נראה דהתם כוונת הש"ס לומר דאעפ"י דההיקש מלמדנו דלא בעינן על הכפורת ממש, אבל אכתי יש לנו לומר דכיון דסבר דאל דוקא, א"כ גם על הוא דוקא לכהפ"ח לענין זה דבעינן ארון וכפורת. ובשלמא לרבנן דסברי אל לאו דוקא. א"כ על ג"כ הוא לאו דוקא, ולגמרי משמע לאו דוקא דהיינו דלא בעינן כפורת ג"כ, אבל לרבי יהודה דאל דוקא א"כ אית לן לומר דעל ג"כ דוקא, ואף אם כי לא דרשינן על הכפורת ממש מטעם דאתי ההיקשא ומפקא ממשמעותי', אבל עכ"פ אית לן לומר דוקא לענין זה דבעינן כפורת, והרי זה כעין דאמרינן בעלמא בעינן קרא כדכתיב. והא דלא פריך הש"ס למ"ד בעינן קרא כדכתיב א"כ כי ליכא כפורת ליכא הזאה. ובבית מאיר בהערותיו ליומא נ"ג ע"ב העיר בזה בצ"ע. אבל נראה דכיון דע"כ הכא רבתה תורה דלא הוי קרא כדכתיב דהרי כתיב על הכפורת וההיקש מפקיע ממשמעותא מעל ממש ולהכי אין זה שייכות להא דבעינן קרא כדכתיב, וכמוש"נ. ה ע"ב ונברור ארבעה זוזי ונשדי במיא והנך נשתרו, משום ברירה. והנה הא דלא אמרינן כן בכל איסורי תורה שנתערבו דנסמוך אברירה למ"ד ברירה, כתבו התוס' בתמורה ל' דלא אמרינן האי סברא דברירה אלא באופן שהאיסור נולד בתערובות, יעוי"ש. והנה הכא אתי שפיר דתערובות היתה בהיתר, והאיסור בא אח"כ. אמנם הריטב"א בחידושיו למכילתין מפרש דזה לא יספיק הא דהיתה התערובות בהיתר והעיקר משום שהנותן מעות בשופרות על דעת הכהנים נותנין שיהא מעות אלו מעכשיו כפי מה שירצה הכהן בשעת הקרבה הלכך בידו של כהן לומר שיהיו אלו למיתה והשאר יהי' חובה לאותם אנשים שהם חייבים יעוי"ש. והנה לשיטת הריטב"א לא מהני סילוק האיסור ע"י ברירה רק באופן שהיתה בגדר תנאי מעיקרא, וע"י ברירה אמרינן דהוברר הדבר בלמפרע. - ובזה אתי שפיר בהא דהלוקח יין כיון שההפרשה היתה בדרך תנאי מעיקרא בלמפרע ובמעכשיו. - אבל יש להבין היאך יפרש הריטב"א הא דתמורה ל' דפריך שם ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרי, יעוי"ש, וקשה הא לא היה שם שום תנאי מעיקרא. ודוחק לומר דדעת המוריש היה כן. ועוד אטו המוריש הוא הנותן, הלא ירושה הוא דבר שבממילא הוא וצ"ע ו והנה מה שכתבו גדולי האחרונים לענין תערובות חמץ באופן שנתערב קודם זמן האיסור, והוי האיסור נולד בתערובות, וכתבו להקל מטעם ברירה, עי' בחידושי רע"א לפסחים מערכה ו', ולפלא שלא הביאו דעת הריטב"א במכילתין. ז תוס' ד"ה והתנן וכו' ה"מ במביא גט משום חומר דאשת איש וכו' יעוי"ש. והנה תמוה מה שייך חומר דא"א הלא ממנפ"ש אין כאן אשת איש דאם מת הרי היא אלמנה, ואם לא מת הרי היא נפטרת בגט. ואם מיירי בזקוקה ליבם, הלא אין בזה אלא איסור לאו. ומצאתי בגבו"א שנחית לזה, וברש"ש העיר ג"כ בזה. עי' בספרנו שו"ת שאילות משה חאה"ע סימן ב'. אמנם נראה לפי מה מה שאיתא בירושלמי יבמות פר"ג ה"א חלץ לה ובא עלי' ממנפ"ש