נזר הקודש - יומא קכ

ורב אשי משני כגון דעייל שתי הקטורת אחת חסירה ואחת שלימה דאביאה לא מחייב, ואהקטרה מחייב דהא מקטיר קטורת חסירה. הרי מבואר דיש חיוב מיתה גם בלעדי ביאה ריקנית וכן משמע בירושלמי פר' טרף בקלפי. וזהו דעת הרמב"ם בפר"ב מכלי המקדש דשתי חיובי מיתה איכא, יעוי"ש, ועי' בבאר שבע לכריתות שם, וע"כ דמפרש הא דפריך הש"ס ותפי"ל וכו' הכוונה דלמה לן שני חיובי מיתה. וא"כ לפי"ז שפיר הקשה המל"מ דהלא נפק"מ דילקה שתים דהרי כל חיובי מיתה יש מלקות, ואם כן ילקה שתים. ד והנה המל"מ שם מתרץ דליכא מלקות במקטיר קטורת חסירה, ומוכיח זה מדלא מנה הרמב"ם זה בהא דחשיב חייבי מיתות שלוקין בפרי"ט מסנהדרין יעוי"ש, ויש להבין טעמא מאי מ"ש חיוב זה משאר חייבי מיתות. ואפשר לומר דהאזהרה דלא תעלה עליו קטורת זרה שנאמר בפ' תצוה מיירי במזבח הזהב. אבל בהקטורת דלפני ולפנים אין בה אזהרה וכיון דהמקשה מיירי ביוהכ"פ. להכי לא משני דנפק"מ לענין מלקות דלילקי שתים. ויש סמוכין לזה מהא דמדייק הרמב"ם שם בפי"ט מסנהדרין באות כ"ו כתב מזבח הזהב. כן נראה בכוונת המל"מ. ועי' בספרנו נזר הקודש לכריתות בענין זה. ה ובעיקר הדבר נראה דכוונת הש"ס בהא דפריך ותיפ"ל דקא מעייל ביאה ריקנית. הכוונה דחיוב זה בא גם מקודם שהקטיר, והיינו דכיון שבא בקטורת חסירה שהוא אש זרה א"כ נתחייב מיתה גם בלא הקטרה, וזה בא תיכף בכניסתו, וכיון שאין לו רשות כניסה, ממילא הרי זה אש זרה אשר לא ציוה ד', וחייב מיתה מטעם אש זרה, וא"כ גם אם לא חייבה תורה מיתה מטעם חסרון מעלה עשן ג"כ חייב מיתה מטעם אש זרה מטעם שמוזהר בלא יבוא, וכל שמוזהר בלא יבוא ממילא מחויב מיתה בלא"ה, ובזה אין להקשות דנפק"מ לחיובי מלקות שתים. דהרי גם משום חסרון אין לחייבו יותר מחיוב אש זרה. וחיוב חדא הוא, וכשמשני רב ששת כגון ששגג ביאה. אין לחייבו משום אש זרה גם כן, ומחויב בהקטרה דוקא, ורב אשי דמשני דמיירי שהזיד בזו ובזו, וכגון דעייל חסירה ושלימה בבת אחת, לא סבר כרב ששת דבשביל ששגג בביאה לא הוי אש זרה. - מטעם דעכ"פ כיון שאין לו רשות כניסה בקטורת חסירה, הוי עכ"פ אש זרה. - להכי משני דמיירי באופן שהי' רשות כניסה עבור השלימה לא הוי אש זרה, וחייבה תורה עבור ההקטרה דהחסירה, ובזה מיושב הא דהקשה במנח"ח מדוע לא משני בדעייל בדרך משופש דלא מחייב משום ביאה ריקנית כדאיתא במנחות כ"ז, יעוי"ש. משום דשאני הכא דאם אין לו רשות כניסה קרינן בזה ואל יבוא בכל עת אל הקודש, והוי אש זרה. אח"כ ראיתי בגבו"א שכתב כעין זה דכיון דבעינן ביאה כדרכה, ואם יבוא בדרך משופש לא קרינן בזה הבאה, ואפילו אם הקטיר כהלכתה ג"כ חייב מיתה מטעם דאין זה הקטרה יעוי"ש. וע"כ הכוונה בזה ג"כ דבאופן זה הוי אש זרה. ולכן ע"כ מיירי שהיתה ההבאה כדרך הבאה. ולדעתי נראה דגם באופן שהיתה ההבאה בדרך ביאה ריקנית הוי ג"כ שלא כדרך הבאה, וקרינן לזה אש זרה. וזהו דפריך הש"ס ותיפ"ל משום ביאה ריקנית. נמצא דעיקר הא דפריך הש"ס ותיפ"ל משום ביאה ריקנית, הכוונה בשביל זה גם בשמקריב קטורת שלימה יתחייב לוא יצוייר ביאה ריקנית, ולא הוי כוונת הש"ס דכיון דחייב משום דבר אחד לא בעינן לחייבו עוד דזה לא קשה דלפעמים חייבה תורה שתים. אבל עיקר הכוונה דמשום ביאה ריקנית יש פסול בקטורת באופן שחייב מיתה מטעם קטורת פסולה וממילא גם כשהוסיפה תודה פסול חסרון אינו מוסיף פסול יותר על פסול אש זרה. ו ובזה מיושב הא דהקשה בגבר"א ובשאג"א סימן ע"ב הא בלא"ה חייב כרת אחסירה משום הבערה שלא לצורך. - דזה לא קשה דכוונת התורה דליחייב תרתי. היינו מיתה עבור הקטרה דהחסירה, וחיוב כרת עבור הבערה שלא לצורך. ז בהא דקפריך הש"ס ותיפ"ל דקא מעייל ביאה ריקנית, ומשני רב אשי אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה. וראיתי בהמאירי שפירש כגון שהביא שתי הקטרות ביחד, כגון שלא הקטיר שחרית ונאמר בפר' התכלת מ"ט ע"א שאם לא הקטיר שחרית יקטיר בין הערביים, ר"ל שתי פעמים והקטיר אחת כתיקונה ואחת חסירה עכת"ד, יעוי"ש. והנה מה שדחקו לרבינו המאירי לפרש כן משום דהוקשה לו מה מקום לשתי הקטרות, ועל זה מפרש דמיירי באופן זה דהיינו בהקטרות דהיכל שמקריבים שתי פעמים, בשחרית ובין הערבים, ובשלא הקטיר בשחרית מקטיר בין הערבים שתי פעמים. ובאופן זה יש לפרש גם בחול. ולא תקשה מה שהקשו והלא יתחייב משום הבערה, משום דיש לפרש בחול. - אבל לפי"ז ע"כ סבר המאירי דיש חיוב מיתה בחסרון מעלה עשן או אחת מהסממנים גם בהקטרה דהיכל בקטורת דכל השנה כולה. אבל לפי"ז קשה טובא דמאי פריך ותיפ"ל משום ביאה ריקנית. ומדוע לא משני דהנפק"מ בהקטורת דהיכל דליכא חיוב מיתה משום ביאה ריקנית, וחייב מיתה משום חיסר אחת. וע"כ דסבר המאירי דיש חיוב מיתה בחיסר אחת מהסממנים גם בהקטרה דהיכל כל השנה כולה. וגם בחיסר המעלה עשן. וזהו שלא כדעת הרמב"ם דסבר דחיוב מיתה בחיסר מעלה עשן הוא רק ביוהכ"פ כמו שמבואר במל"מ פר"ב מכה"מ. ובמנח"ח מצוה ק"ג. ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר הא דפריך הש"ס ותיפ"ל דקא מעייל ביאה ריקנית, היינו בשביל זה דמעלה עשן שרבתה תורה לחיוב מיתה. אבל לשיטת המאירי מאי פריך הא איכא למימר דנפק"מ להיכל ולימות השנה כולה. - ואפשר לומר דיפרש המאירי דהס"ד סבר דחיוב מיתה חידשה תורה ביוהכ"פ, אבל אח"כ כשמסיק רב ששת ומרבה כל השנה מ"וכסה" מרבינן לחיוב מיתה לכל השנה כולה. וזהו שמפרש המאירי בהא דמשני רב ששת כגון דעי"ל שתי הקטרות מיירי בהיכל, וגם מיירי בכל השנה בימי החול. ובזה ליכא משום ביאה ריקנית. והו כוונת רב ששת בזה שמשני כגון דעייל שתי הקטרות, היינו שבא לומר דעיקר חידוש התורה בחיוב מיתה לשאר ימות השנה ולימי החול, והא דכתבה תורה