נזר הקודש - יומא קיט

המכוון ממש, ולהכי בשעושין שתי פרוכת ממנפ"ש אחת עומדת כדין. יד והנה מה שתירצו בתוסי"ש משום דלפעמים יכנס להקטיר קטורת בין הבדים הבולטין בפרוכת, וא"כ היה מקטיר בחוץ יעוי"ש, הנה תמה בזה בגבו"א הא מקום הקטורת הקטורת הוי סמוך לארון, והארון עומד באמצע יעוי"ש. ונראה לומר בזה דסמוך לארון הוא למצוה, ועיקר המקום הוא בין הבדים. וזהו שכתבו התוס' דלפעמים, והיינו אם מדגיש הכהן גדול כבידות להיות נכנס עד מקום הארון, דאז מקטיר בין הבדים, וכשר בדיעבד. - אבל חידוש דין הוא שלא מצאתי בשום פוסק, אבל מלשון התוסי"ש משמע כן. טו ולכאורה משמע כן דלא בעינן מקום מיוחד להקטרה קטורת דהרי לא כתיב בתודה בהדיא, אלא אדרבה כתיב מבית, לפרוכת, דמשמע דכל שנכנס מבית לפרוכת כשר להקטרה, ובגבו"א לקמן נ"ב ד"ה נתן הקשה היאך מותר לכנס עד בין הבדים, כיון דמבית לפרוכת סגי, והיאך מותר לו להרבות בהילוך, ולכאורה סותר דברי עצמו במה שהקשה על התוסי"ש. והנה על הקושיא דהגבו"א נראה דזה לא דייקא דהרי כתיב "כי בעינן אראה על הכפורת" דמשמע דהענן יעלה על הכפורת, וזהו במקום הארון שהוא בין הבדים, וא"כ מחויב להרבות בהילוך עד שיבוא לבין הבדים, אבל אם יהי' בין הבדים סמוך לפרוכת, הרי זה שפיר נקרא כי בענן אראה על הכפורת כיון שהבין הבדים מכוון לנגד הארון, מסתבר דשפיר דמי, ורק למצוה לכתחילה איכא שיקטיר סמוך לארון, אבל גם מקטיר בבין הבדים סמוך לפרוכת ג"כ כשר, וזהו שכתבו התוס' דלפעמים יכנס להקטיר קטורת בבין הבולטין בפרוכת, וכמוש"נ. טז שם, ת"ר בין המזבח למנורה היה מהלך וכו', - לפלא שלא הביא הרמב"ם הילוכו של כהן גדול בקדשי קדשים, בעבודת יוהכ"פ, היינו שכתב בפר"ד מעבודת יוהכ"פ וכתב סתם נכנס לבית קדש הקדשים עד שמגיע לארון. - והשמיט הפלוגתא דתנאי דפליגי ר"י וד"מ אם הי' הילוכו בין המזבח למנורה, או בין שלחן לכותל, וצ"ע. יח דף נ"ב, ע"ב. משנה, הגיע לאדון נותן המחתה בין שני הבדים. המקום בין שני הבדים מפני שבעינן שיקוים, "כי בעינן אראה על הכפורת", ומיושב בזה מה שהקשה בגבו"א, וכתבתי מזה לעיל. יט שם, במאי עסקינן אליבא במקדש ראשון מי הוי פרוכת, ביארנו לעיל דגם במקדש ראשון היה פרוכת על פתח הכניסה. אבל הכוונה פרוכת מן דרום לצפון על כל האורך, וזה לא היה במקדש ראשון. כ שם, ומאי הגיע לארון מקום ארון, והא קתני נתן את המחתה בין הבדים, אימא כבין הבדים, והנה בתוספתא דמכילתין פר"ב תניא החיצונה פרופה מן הדרום. והפנימית מן הצפון מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון וכו' דחף את הפרוכת במתניו ונתן את המחתה בין ב' הבדים יעוי"ש, והקשה בתוס' רי"ד למה דחף את הפרוכת כיון שלא היה בדים בבית שני והכא בבית שני מיירי, יעוי"ש. כא ונראה לפי מה שמבואר במנחות כ"ז ע"ב דפריך שם הש"ס אלא דמקדש שני דלא הוו ארון וכפורת ה"נ דלא עביד הזאות, אמר דבה בד עולא אמר קרא וכפר את מקדש הקודש, מקום המקודש לקודש, והביאור בזה דהמקום נתקדש, וכמו שפירש"י, והנה יוצא מזה דהמקום נתקדש קדושת עולם, ומטעם זה נראה דההילוך של הכהן גדול בבית שני היה צריך להלך כמו ההילוך של הכהן גדול בבית ראשון, ואסור להלך על מקום הבדים, מטעם כי המקום של הבדים גם כן נתקדשו קדושת עולם, וכשם שאסור לפסוע על הבדים או תחת הבדים מפני קדושתן של הבדים שקידשו המקום תחתיהן, ומטעם זה הכהן גדול בבית ראשון היה מחויב לדחוף את הפרוכת, בכדי שיכנס לבין הבדים. הנה כמו כן גם בבית שני מחויב לילך על מקום הילוך של הכהן גדול שהיה מהלך בבית ראשון לכך שנה לן התנא בהתוספתא אשר גם בבית שני אעפ"י שאין בדים, מ"מ היה דוחף את הפרוכת חוצה, והיה הילוכו כהילוך הכהן גדול בבית ראשון. כא ובזה יש ליישב ג"כ מה שקשה לכאורה למ"ד בסנהדדין מ"ה דבעינן קרא כדכתיב, א"כ מנ"ל דבעינן כלל הזאה בפנים כיון שאין כפורת דכיון דלא היה הארון א"כ אין כפורת. אבל לא קשה מידי מטעם דהמקום נתקדש, וכמו שמשני הש"ס במנחות שם, והערה זו האחרונה מצאתי בספר בית מאיר בהערותיו ליומא. א דף נ"ג, ותיפ"ל דקא מעייל ביאה דיקנית, - ולכאורה קשה מאי פריך משום ביאה דיקנית דיש חיוב מיתה, בלא"ה הא יש לומר דרבתה תורה בחיוב מיתה גם בכל השנה בשחיסר אחת מסממניה וכמו שסבר כן רב ששת לקמן. וזהו בהקטדה דקטורת בהיכל כל השנה, ושם ליכא חיוב מיתה אביאה ריקנית, ומדוע לא קאמר הש"ס ליישב כן. וע"כ דסבר הש"ס דחיוב מיתה האמור בזה ביוהכ"פ, על יוהכ"פ נאמרה, ולא בשאר ימות השנה. וכן פירש"י בכריתות ו' דפירש בהא דחייב מיתה כי עייל ביוהכ"פ יעוי"ש. והביאור בזה דשאני יוהכ"פ משארי ימות השנה משום ביאה ריקנית דקדשי קדשים שחיוב מיתה איכא על ביאה ריקנית, משא"כ בשאר ימות השנה שהיא בהיכל דליכא חיוב מיתה רק באזהרה כמבואר במנחות כ"ז. ובזה אתי שפיר דפריך הש"ס ותיפ"ל משום ביאה ריקנית, וא"כ למה כתבה תורה בזה ולא ימות, כיון דהחיוב מיתה בלא"ה משום ביאה ריקנית, וגם החיוב מיתה שאמרה תורה ביוהכ"פ הוא ג"כ משום ביאה ריקנית. ב ולפי פירוש זה מיושב מה שהקשה המל"מ בפר"ב מביא"מ ה"ב מאי פריך ותיפ"ל משום ביאה ריקנית, וקשה הא נפק"מ לענין לחייבו שתים יעוי"ש. אבל אם נפרש דגם בחיסר מהסממנים חיובו דוקא ביוהכ"פ משום ביאה ריקנית, וא"כ אין כאן שתי חיובי מיתה. ג אמנם דברי רש"י תמוה דהרי ע"כ מוכח דמלבד חיוב מיתה מטעם ביאה ריקנית, יש גם חיוב מיתה מטעם קטורת חסירה, דהרי משני הכא רב ששת הכא במ"ע כגון ששגג ביאה והזיד בהקטרה,