נזר הקודש - יומא יא

מהירושלמי פר"א דיומא שכתבנו לעיל דאין עושין פרישה לשנים, והטעם משום איבה, אמנם ע"כ זה דוקא ביוהכ"פ שכל העבודות של יוהכ"פ אינן נעשות אלא בכהן אחד. ואם מפרישין שנים שייך בזה איבה. משא"כ במעשה פרה שמתחלקת העבודה לכמה אנשים לא שייך בזה איבה, ושפיר דמי אם מפרישין במעשה פרה הרבה אנשים. והא דלא נקט התנא אלא כהן אחד היינו מפני שכיון שסגי גם בכהן אחד לכל העבודות כמו"ש התוסי"ש שם. יג והנה לולא דמסתפינא הוי אמינא דגם בכהן השורף את הפרה כל עיקר מצוה דפרישה הוא מצוה מיוחדת על הבי"ד של כהנים שיבחרו כהן לעשות פרישה מיוחדה עבור הפרה. וגם לייחד לו את פעולת הפרה אבל לא בעינן בעצם העבודה שיעבוד דוקא כהן מופרש בפרישה, ובזה יהיה מתאים דין פרישה דפרה עם הפרישה דכה"ג ביוהכ"פ. לפי מה שביארנו לעיל, ולפי"ז גם בתחילה נותנין איזה מן העבודות גם לשארי כהנים, וצ"ע. יד תוס' ישנים ד"ה שכל מעשיה הביאו בשם רבינו שלמה שפירש כל מעשי' היינו קיבול דמה ואספת אפרה. והקשו דבפרה תנן צלוחית של מי חטאת וסתם צלוחית הוא של חרס, ותנן בפרה פר"ה בכל מקדשין, ועוד תנן שפופרת שחתכה לחטאת, ושם מיירי בכלי המקבלת טומאה. והנה לא זכיתי להבין דמאי קושיא הא התם בכל הני מקומות מיירי לענין קידוש מי חטאת דהיינו שמערבין האפר עם המים, ובזה ודאי פשיטא דבעינן כלי מעליא. וכמו שמבואר בתוס' ד"ה שכל יעוי"ש. ורבינו שלמה שנקט "אספת אפרה". היינו אספת אפרה בלא מים ולזה לא בעינן כלי. והיתה נעשית בכללי גללים דוקא. סו עוד מה שהקשו מהא דאיתא בזבחים צ"ג בכהן המזה דם הפרה דמקנח אצבעו בשפת המזרק, משמע דהוי כלי שרת דבשביל אותו הפעם ל"ה קרי' לי' מזרק וכיון דהוי כלי שרת א"כ הוי של מתכות דקיי"ל לקמן ל"ט דכלי שרת דעץ לא עבדינן יעוי"ש. ונראה דאפשר דגירסת רבינו שלמה שם בגמ' כגירסא שהובא בשיט"מ שגרס שם כן בשלמא גמר מקנה אצבעו בפנים במאי מקנח אמר אביי בשפת מזרק והביאור בזה כך הוא דאם גמר כל ההזאות מקנה ידו כולו שהדם היה בידיו משום דהקבלה בעינן ביד כמבואר בספרי וברמב"ם פר"ד דפרה ה"ד (והמנח''ח כתב במצוה שצ"ז שהראב"ד משיג עליו בזה אבל לא ראיתי שם השנה) ולהכי כשגמר מלהוות מקנח בגופה של פרה את כל ידו. והיינו בכדי שתקוים מצוה דשרפה בהדם כולו וכשלא גמר מקנה אצבעו שהזה בו. ומזה ראיה להרמב"ם דסבר דבעינן קינוח הדם בין הזאה להזאה ג"כ בגופה של פרה כמבואר בפר"ג דפרה ה"ב וז"ל על כל הזאה טבילת אצבע בדם, ושירי הדם שבאצבע פסולים להזייה. לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה (ומצאתי בריטב"א שכתב כן עפ"י הסוגיא דזבחים, ומשמע שכן היתה גם הגירסא לפניו) גמר מלהזות מקנח את ידיו בגופה של פרה עכ"ל. והנה אח"כ בעי הש"ס בפנים במאי מקנח, היינו בקרבנות שבפנים במאי מקנה ועל זה אמר אביי בשפת מזרק וכפי גירסא זו שע"כ היא גירסת רבינו הרמב"ם בטח שכמו כן היא גירסת רבינו שלמה, וא"כ אין הוכחה מזה דהקבלה היתה בכלי שרת, ופשיטא שסבר רבינו שלמה שהקבלה בדם פרה היתה בידו דוקא, ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' מהא דהספרי. טז ונראה מה שפירש רבינו שלמה קבלת הדם בכלי, ותמוה טובא דהלא לפי המבואר היתה הקבלה בידיו של כהן. נראה דע"כ שתי קבלות היתה בדם של הפרה. א) לקבל דם להזאה. ב) לקבל דם הצואר כולו, אשר בטח לא יכנס כל הדם של הפרה בידיו, ובאמת צריכין לקבל כל הדם, באופן שלא ילך הדם לאיבוד, לא בשביל עצם הדם בשביל מצות קבלה, רק בכדי לקיים מצות שריפה שאמרה תורה דהדם בעי ג"כ שריפה כמבואר בקרא, ולכן בודאי בעינן לקבל את כל הדם בשעת שחיטה, ואח"כ היו נותנין דהיינו שהיו מניחין הדם על הפרה, או בתוך הפרה בכדי לקיים מצוה דשריפה גם בהדם, והנה לקבלה זו בודאי דלא בעינן כלי שרת, וזהו כוונת רבינו שלמה שהקבלה הלזו היתה בכלי גללים כלי אדמה, וזהו מפני שלא בעינן הכא קבלה בתורת קבלה לשם מצות קבלה. להכי לא בעינן בזה תורת כלי ג"כ, יז התוסי''ש ד"ה מטמאין כתבו וא"ת למה לא היו נוגעין בו אחיו הכהנים כל ששה ימים הא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני ההזאה שהיו מזין עליו ויש לומר שעד הערב לא הי' מקבל הזאה לפי שכל היום הי' עובד עבודה וכו', וקשה לי מירושלמי דפריך בלא זה אינו טמא מחמת הזאה וכו', ותמוה מאי פריך הא לא הי' מקבל הזאה עד הערב יעוי"ש, וקשה טובא על עיקר דבריהם שכתבו שהיה עובד עבודה כל היום הא כל עיקר האי עובדא דוקא בכהן גדול בפרישתו ליוהכ"פ בכדי להרגילו לעבודה כמו ששנה התנא בהמשנה, וכן כתב הרמב"ם וזה שייך דוקא להכהן גדול בעבור עבודת יוהכ"פ, אבל זה לא שייך בכהן השורף את הפרה, ומצאתי בשי"ק בירושלמי שהקשה בזה. ונראה דכוונת התוסי"ש לשיטת הירושלמי דסבר דאהרן היה משמש כל שבעת ימי המילואים, כי כן מבואר להדיא בירושלמי פר"א דיומא דעובד עבורה כמו במילואים ואם ילפינן פרישה לכהן השורף את הפרה ממילואים, א"כ בעינן דומיא דמילואים שיעבוד כל שבעת הימים. ולזה ברור להתוס' שגם הכהן השורף את הפרה, הי' עובד כל היום ולערב מזין עליו. יח גמרא,. כי היכי דליהוי ליה הכירא. פירשו בתוי"ש שיזהר לעשות הזיותיה לשמה. ולכאורה למה נקט הזאה ולא נקט שחיטה הקודם להזאה, והלא גם שחיטה בעינן לשמה כמבואר במשנה פר"ד דפרה, וברמב"ם פר"ג ה"ג. ונראה דכיון דאיכא למ"ד דשחיטה לא בעי כהן להכי פירשו הזאה באופן שלכו"ע הוא. והיינו דע"כ למ"ד דשחיטה בזר כשרה ע"כ דלא בעינן פרישה בשביל שחיטה, ולא שייך בזה הא דהכירא. א אלא אימא כולי קרא ביוהכ"פ כתיב, הקשו התוס' אי קרא ביוהכ"פ לחודא א"כ לעשות למ"ל. ותירצו דהו"א דתרווייהו איצטריך ליוהכ"פ דאי לא כתיב אלא לכפר הוי אמרינן כפרה דקרבנות וכו' יעוי"ש. וקשה הא מבואר לקמן דלא מצינן למידרש לכפר בכפרה דקרבנות מטעם דכתיב כאשר עשה ביום