נזר הקודש - יומא קטז

איכא. משא"כ פר של יוהכ"פ שלא יצוייר ביחיד דתמיד בא לכפרה על אחיו הכהנים ג"כ, להכי אינו במלקות כמו קדשי בדה"ב וקדשי נכרים דאיתמעטי לגמרי, עי' בלח"מ שם שנחית לסברא כזו, לחלק מהא דקדשי עכו"ם וקדשי בדה"ב משום דלא יצוייר בהו חייב. - וה"נ איכא למימר דכיון דלא משכחת ביחיד, להכי גם מלקות ליכא. - אבל יש לדחות דהרי קרבנות צבור ג"כ ליתא ביחיד לעולם, ומ"מ איכא מלקות כשהמיר אחד מן הצבור. יח ואולי אפשר לומר דשאני צבור שעכ"פ יש לכל אחד חלק בהקרבן, היינו חלק דמים. משא"כ בפר של יוהכ"פ שאין לכל אחד חלק מהדמים דהכהנים פשיטא שאין להם חלק בהדמים. וגם הדמים של הכהן גדול אפקעינהו רחמנא. ולהכי אם אינם עושים תמורה שהוא מצד שאין להם בהדמים, להכי גם מלקות אין כאן. יט שם, והנה בהא דבעי ר' אלעזר בפר של יוהכ"פ אי עושה תמורה הקשו בתוסי"ש וז"ל צ"ע אמאי לא מיבעיא לי' אי מתה או לא, ואמאי פשיטא לי' במתה טפי מבתמורה עכ"ל. כ ונראה דיש הבדל בזה. והוא דהלא עיקר הבעיא לענין תמורה מסיק הש"ס דספק הוי על אחיו הכהנים אי בקביעותא מתכפרי, או מקופיא מתכפרי. והנה כל זה כשהכהן גדול בחיים, אז יש לומר דהכהן גדול מתכפר מיקבעא מטעם דהפר הוא שלו. והכהנים מתכפרי מקופיא, כמו שכתבו התוס' ד"ה אחיו שכתבו לחלק בין יורשין לכהנים דביורשים דליכא בעלים אחרים מתכפרין מקיבעא אבל הכא שיש כהן גדול דמתכפר מקיבעא, יש לומר דאחיו הכהנים מתכפרי מקופיא יעוי"ש, ולא הוי כשותפין לענין תמורה. - אמנם כשמת הכהן גדול, ואם אמרינן דכהן אחר נכנס בדמו של ראשון. הנה זה ודאי דעכשיו ע"כ כל הכהנים כולם מתכפרים מקיבעא. וזהו שאמרו אין חטאת השותפין מתה, דהרי עתה הם הכהנים בעלים של החטאת. ולזה פשיטא לר' אלעזר לענין מיתה, משא"כ בתמורה דמיירי שהכהן גדול בחיים שפיר מיבעיא לי' לענין תמורה. א דף נ"א לוקמה בפסח דדוחה את השבת ואת הטומאה ועושה תמורה דקרבן יחיד הוא, קסבר אין שוחטין הפסח על היחיד, ופירש"י וכיון דאינו בא בלא שותפות אין עושין תמורה. וקשה לשיטת הרמב"ם דיש מלקות בשותפות לוקמי' בפסח, ולפרש דעושה תמורה למלקות, דבתמורה גם זה ליתא כמו שכתבנו לעיל. והכא אין לומר מטעם דאין להם דמים בהאי קרבן כמו שכתבנו לעיל גבי פר של יוהכ"פ דהרי יש להם להשותפין דמים בהאי פסח. ב והנה נראה כמו שכתבנו לעיל דקרבן כזה שלא יצוייר מלקות ביחיד מטעם שאינו בא ביחיד, ליכא מלקות גם כשבא בשותפות, ולהכי בפסח כיון שלא יצוייר ביחיד למ"ד אין שוחטין פסח על היחיד, להכי ליכא מלקות כשבא בשותפות. ובזה ניחא גם בפר של יוהכ"פ כיון דלא יצוייר בלא אחיו הכהנים. והא דאיכא מלקות כשאחד מן הצבור עושה תמורה בקרבן צבור הנה יש לומר דשאני צבור דכל עיקר החיוב הוא על הצבור. וכל הצבור לחיובי צבור הוי חיוב אחד. משא"כ פסח דאעפ"י שאין שוחטין הפסח על היחיד. אבל חיוב איכא גם על כל יחיד ויחיד, וכל אחד מחויב לראות עוד אחד עמו להצטרף להיות פסח נשחט עליהם. נמצא דחיובו הוא חיוב שלם על כל יחיד, ורק תנאי איכא בהקיום דבעינן שנים. וכיון דאינו בקיום ביחיד להכי אין תמורתן כלום, אף למלקות, וכן בפר של יוהכ"פ כיון דחיובו שלם בפני עצמו. ורק בקיום בעינן שהכהנים מתכפרים עמו, להכי אין בתמורתן ממש גם לענין מלקות כיון דלא יצוייר קיומו ביחיד, אעפ"י שחיובו שלם גם ביחיד, משא"כ צבור כיון שאין חיוב כלל על היחיד בהקרבת הקרבנות צבור, מפני שרק על הצבור הוטל החיוב. להכי כל הצבור נחשב כחיוב אחד. - וכבעלים אחד, להכי אעפ"י שאין התמורה נתפסת, אבל עכ"פ תורת תמורה איכא בזה לענין מלקות. והביאור בזה כך הוא דאם המניעה להיות קרבן ביחיד מפני סיבת חיוב כמו קרבן צבור. נמצא דלא הוי הריעותא בהקרבן רק בחיוב של הצבור מטעם דבעינן צבור להתחייב בחיוב הקרבן, להכי יש בזה ענין תמורה לכהפ"ח לענין מלקות, משא"כ שותפין דהיינו פר של יוהכ"פ ופסח הבא בשותפות דהחסרון בהקרבן בזה שאינו בא אלא בשותפות, הרי"ז כאילו חסר שלימות בהקרבן דאינו עושה תמורה, להכי דינו כמו קרבן עכו"ם וקדשי בדה"ב דנתמעטו לגמרי. כן נראה לדון בסברא בכדי ליישב הסוגיא לשי' הרמב"ם. ג שם. ונוקמי' בפסח שני. הנה משמע מזה דפסח שני בא ביחיד אפילו למ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד אבל בפסח שני מודה. וקשה טובא הא איתא להדיא בסוגיא דפסחים צ"ה דאיתא ורבנן האי יעשו אותו מאי עבדי לי', ומשני מיבעי לי' שאין שוחטין את הפסח על היחיד. - ובתוס' שם הקשו תיפ"ל מככל חקת הפסח, וראשון נפקא לן מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד. ותירצו דהאי תנא לא סבר האי דרשא, ובפסח ראשון נפקא ליה משום דלא גרע מפסח שני יעוי"ש. מבואר מזה דמאן דסבר ההיא דרשא מהא דלא תוכל לזבוח באחד, דליתא פסח ראשן ביחיד, דהוא הדין גם פסח שני ליתא ביחיד, ד איברא דהתם בסוגיא מסיים הש"ס דכמה דאפשר לאהדורי מהדרינן משמע דזה אינו בעיכובא לשחוט על היחיד, ורק מצוה בלכתחילה איכא. אבל ע"כ כל זה למאן דלא סבר הדרשא דלא תוכל לזבוח באחד, וסבר דהפסח ראשון נשחט ביחיד ג"כ. ויליף מהא דיעשו אותו דבעינן שנים במצוה דלכתחילה. ואח"כ ילפינן פסח ראשון מפסח שני מטעם דלא גרע ראשון משני. וזהו דעת הרמב"ם דפסק בפר"ב מק"פ ה"ב יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו, ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על היחיד שנאמר יעשו אותו. וע"כ דמקורו מסוגיא דפסחים שכתבנו. וכן מבואר שם בכס"מ, יעוי"ש. אבל עכ"פ מבואר דלמ"ד דאין שוחטין את הפסח על היחיד לעיכובא, וזהו לשיטת רבי יהודה כמו שכן הדין בפסח ראשון. הנה כן הדין בפסח שני ג"כ כמו שמבואר בתוס', וכן מבואר בכס"מ שזהו לעיכובא גם בפס"ש. וא"כ מאי פריך הש"ס הכא ונוקמי' בפסח שני. וצע"ג.