נזר הקודש - יומא קטו

מהמחויבין. אמנם לא כן בפר של יוהכ"פ דלא בא הפר על החטא ביחוד, דהרי גם אם יצוייר שלא חטאו הכהנים ג"כ מחויבים בפר, כי זהו מעבודת היום. אמנם זה ודאי דבעלים בעינן, משום דאין קרבן בלא בעלים, וסבר הש"ס בס"ד כיון דהבעלים של הפר הוא הכהן גדול, וא"כ כשמת נשאר הפר בלא בעלים, והוי חטאת שמתו בעלי', ואין הכוונה שאין להפר על מי לכפר דזה לא שייך בפר של יוהכ"פ, אלא הכוונה שהרי חסר להפר בעלים, ועל זה משני הש"ס דהפר הוי דשותפין. והכהנים הנשארים בחיים המה הבעלים של הפר. מטעם שמתכפרים בו. וא"כ אין זה חטאת שמתו בעליה, שהרי יש להפר בעלים. ועיין לקמן ס"ה ע"ב בתוד"ה גזירה, ומה שיבואר שם. י י ובזה שכתבנו יש לפרש ג"כ הא דאין חטאת צבור מתה שאמר ר' שמעון, היינו דסבר דלא נהג גם קרבן צבור בזה שנתכפרו הבעלים באחר. וממילא הרי הוא עומד בקדושתו, ואנו מוזהרין שלא להפסידו, ולהכי אמר ר"ש ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה. וממילא כשמת אחד מן הצבור באופן שעדיין ראוי לכפרה שפיר מתכפרין בו. ובזה יש לתרץ הא דהקשו התוס' לעיל דאכתי תקשה נהי דלא אזלא למיתה אבל ע"כ תהי' רועה, ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דכיון דאם אמרינן דאין חטאת צבור מתה, הקרבן נשאר בכשרותו, ורק מפני שאין כפרה נדרשת עתה לאחר שכיפרו הבעלים, אבל קודם כפרה ועדיין ראוי לכפרה שפיר מתכפרין בו. וממילא הכא שעדיין יש דם הפר וראוי לכפרה שפיר מתכפרין בו. ומצאתי בריטב"א שמפרש כן, וזהו דלא כשיטת התוס' שכתבו דהא דאמר ר' שמעון ירעו עד שיסתאבו היא גזירת חכמים, וסברי התוס' דר"ש סבר דהקרבן יש בו דיחוי, או מדאורייתא לפי מה דסבר בהקושיא או מדרבנן כמו שסברי בתירוצם, אלא הא דאמר ר"ש ירעו הוא רק מצד תקנה לקדשים, והביאור בזה דלא נפגם הקרבן מאומה, ונפק"מ בנידון זה שמת הכהן גדול לאחר ששחט את הפר שפיר מתכפרין בדמו, וזהו לכו"ע בין לרבנן ובין לר"ש, וזהו דכיון שאמרינן אין חטאת צבור מתה. הכוונה שאין בו שום פגם אם רק ראוי להשתמש בו לכפרה. יא ע"ב, בעי ר' אליעזר לדברי האומר פר יוהכ"פ קרבן יחיד עושה תמורה, או אינו עושה תמורה, מאי קא מיבעי' לי', אי בתר מקדיש אזלינן, או בתר מתכפר אזלינן, פשיטא דבתר מתכפר אזלינן וכו', ויש לעיין לפי מה שכתבו התוס' בתמורה ז' ע"ב ד"ה שאין זכין וכו', ויש לומר דר"ל אף בתר מתכפר ולאו לאפוקי בעלים אתי, יעוי"ש, מבואר מדבריהם דהמקדיש בודאי עושה תמורה, וממילא כשאמר ר' יוחנן דהמתכפר עושה תמורה הכוונה מתכפר ג"כ. וא"כ הכא הכהן גדול שהוא המקדיש בודאי עושה תמורה. והכא קאמר הש"ס אם בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר, משמע דדוקא אם אזלינן בתר מקדיש עושה הכהן גדול תמורה. אבל אם בתר מתכפר אזלינן ממילא הוי כולם שותפין. אם אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרין. וממילא גם הכהן גדול אינו עושה תמורה, והא דקרי לי' ר"מ קרבן יחיד הוא לאו דוקא כמו שכתבו התוס', הרי מבואר דליתא עדיפות להמקדיש. אעפ"י שהמקדיש דהכא הוי גם מתכפר, ויותר משותף לא הוי, וא"כ דברי התוס' שם צ"ע מסוגיא דהכא יב אי איברא דדברי התוס' בלא"ה תמוה משום דאם אמרינן דהמקדיש עושה ג"כ תמורה, א"כ תקשה הא מצינו שותפין עושין תמורה כמו שפריך כן הש"ס דף י', ובהגהות קרני ראם הקשה בזה שם, אבל זה יש לתרץ דכוונת התוס' הכא בחטאת ואשם שעדיין לא נסתלקו הבעלים מהקרבן, ואינו דומה למקדיש שיתכפר בו אחר. ובספרנו נזר הקודש למס' תמורה מבואר שם לנכון. ואתי שפיר גם סוגיא זו. יג תוס' ד"ה תמורת חטאת היא, ותמורת חטאת למיתה אזלא ולא מצי לשנויי רבי שמעון היא דלית לי' מיתה בחטאת שותפות, דמ"מ רעייה אית ליה עכ"ל. וקשה לפי מה שכתבו התוס' לעיל דהא דאמר ר"ש ירעו הוא גזירה דרבנן, ואם כן מדאורייתא הוי קרבן מעליא, והוא עצמו קרב, וע"כ הכוונה דקרב עולה כמו אשם שנתכפרו בעליה באחר דכתבו התוס' בתמורה דמדאורייתא קרב עולה. יד והנה בעיקר הקושיא יש להבין דהלא כיון דסבר רבי שמעון דהוי חטאת השותפין, ממילא ליתא בתמורה כלל. ולא שייך לומר תמורת חטאת לר' שמעון, וצע"ג. טו אמנם אפשר לומר דכוונת התוספות דלאחר שנתכפרו באחד נשאר הפד של הכהן גדול כיון שיש לו עוד שותפין בכפרה, ולפי"ז הוי עתה קרבן יחיד ועושה תמורה וזה דוקא לד' שמעון, דלרבנן כיון דלמיתה אזיל שדינו למיתה אינו עושה תמורה כדאיתא בתמורה כ"ב, אבל לר' שמעון דסבר דלא אזיל למיתה שפיר עושה תמורה מטעם דהוי קרבן יחיד זהו כוונת בהקושיא, ועל זה תירצו דכיון דבעי רעיה, א"כ הוי התמורה מכח קדושה דחויה והתמורה כיוצא בה ג"כ, וא"כ לא שייך לומר מה שאין כן בתמורה שאינו דוחה שבת וטומאה, דמשמע הא מיקרב קרבה, דהלא אינה בת קרבן דלא עדיפא מכח הקדושה שבאת ממנו. אבל עדיין תקשה לפי מה שכתבו התוס' לעיל דהא דירעה הוא מדרבנן מטעם גזירה. - ואפשר לומר דע"כ הוי קדושה דחויה גם מדאורייתא דהיינו בזה שנדחה מחטאת לעולה, וגם מטעם זה אינה קריבה מן התורה. טז שם, האי זבח ה"ד אילימא דיחיד וכו' אלא לאו דפר ודוחה את השבת ואת הטומאה דקבוע ליה זמן, ועושה תמורה. ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר דצבור ושותפין אעפ"י שאין תמורתן תמורה היינו שאין בזה התפסה דקרבן, אבל עכ"פ יש בזה חלות לענין מלקות שלוקין על הלאו דלא ימיר כמו"ש בפר"א מהל' תמורה ה"א יעוי"ש. אבל כל זה בזבח, משא"כ תמורה אינו עושה תמורה, אפילו להיות לוקה משום לא ימיר, וא"כ אפילו אם אמרינן דמיירי בפר של יוהכ"פ אתי שפיר הא דזבח דעושה תמורה לענין מלקות, משא"כ בתמורה. יז ונראה דמזה מוכח דדוקא באופן שיצוייר בקרבן זה דיתחייב ביה היחיד, דאז גם כשבא בשותפות. אעפ"י שאינו בהתפסה, אבל עכ"פ מלקות