נזר הקודש - יומא קיד

ותמוה דודאי באופן זה לא אמר ד"ש תרעה. דדוקא באופן שלא נדרש לכפרה כגון שכיפרו הבעלים באחד סבר ר"ש תרעה. משא"כ באופן שיש צבור שנדרשים לכפרה בודאי גם ד"ש סבר דחטאת בזה בא בהקרבה והנה גם בצבור יצוייד שאינם נדרשים לכפרה כגון שמתו כל הצבור שחטאו, ועתה צבור אחר כמו הא דאיתא בתמורה ט"ו באותן שחטאו קודם שגלו לבבל והבאים אח"כ לארץ ישראל לא חטאו בזה סבר ד"ש דתרעה. אבל כשיש צבור הנדרשים לכפרה ע"כ גם ד"ש מודה דבא בהקרבה דאל"כ לא יצוייר קרבן צבור לר"ש דתמיד יש לחוש שמא מת אחד מן הצבור וכן איתא להדיא בתמורה שם דאיתא שם והא הכא דאיכא דמתו בעליה וקא קרבה, ועי' שם בתוס' ד"ה וקא קרבה, וא"כ הכא דאיכא כהנים דמתכפרי בהאי פר גם ד"ש מודה דבא בהקרבה, וצע"ג. ה ונראה דסברי התוס' דכפרת יוהכ"פ בא קימעא קימעא היינו שכל עבודה ועבודה מכפרת במקצת וגמר כפרה בא באחרונה. וכמו שאיתא בשבועות י"ג בכפרת יוהכ"פ אם כל יומא מכפר, או הכפרה באה באחרונה. וסברי התוס' דכל עבודה ועבודה מכפרת מקצת. וא"כ הכהן גדול שמת לאחרי שחיטת הפר, ואחרי הוידוי שבא קודם שחיטה ועל ידי הוידוי והשחיטה נתכפר במקצת, וא"כ הרי"ז כמו כיפרו בעליה. וא"כ אעפ"י שאין חטאת צבור מתה, אבל להקרבה ג"כ לא חזיא מטעם הכפרה דמקצת שנתכפר הכהן גדול שמת. והבדל יש בין נתכפרו באחר לגמרי דאו תמות כיון דהוי חטאת שנתכפרו בעליה באחד, וזה איתא גם בצבור לכו"ע. משא"כ בשנתכפרו הבעלים במקצת דבזה אין לומר תמות, כיון שלא נדחה לגמרי מכפרה, דהרי חסר להבעלים כפרה. אבל אית לן לומר לכהפ"ח תרעה, והביאו התוס' סמוכין מדברי ר"ש דסבר תרעה אפילו במקום שנדחה לגמרי מכפרה דהיינו שכיפרו הבעלים באחר. וא"כ מדר"ש נשמע לרבנן דבאופן שנדחה קצת מכפרה כמו הכא שהכה"ג שמת נתכפר במקצת, דבזה יודו רבנן לר"ש דתרעה בכדי שלא לעשות פלוגתא רחוקה בין ר"ש לרבנן. זהו סברת התוס' בהקושיא. ותירצו דהא ר"ש רועה הוא מדרבנן וכל זה באופן שנתכפרו בעליה באחד לגמרי דייקו התוס' לגמרי לומר דבאופן שנתכפרו לגמרי ג"כ לא נדחה מקרבן מדאורייתא, וא"כ בכפרה במקצת לא נדחה כלל. וכיון שכן הדבר לר"ש, ומשמע מזה דגם לרבנן כן הדין בכפרה במקצת לא חשיבה כלל. והחטאת עומד בחזקתו להיות מכפר, כפרה שלימה כן נראה בביאור כוונת דברי התוס', ובעיקר הענין בהא דחטאת צבור, עי' בספרנו נזר הקודש לתמורת. ו והנה במסקנא קאמר הש"ס דפר של יוהכ"פ לא הוי חטאת צבור, אלא חטאת השותפין מטעם כפרת הכהנים כולם. וחנה קשה מהא דאיתא בהוריות ו' ע"א ת"ר מת אחד מן הצבור חייבין, אחד מבי"ד פטורין מאן תנא אמר דבי זירא אמר רב ירמיה ר' מאיר היא דאמר בי"ד מביאין ולא צבור, הלכך מת אחד מן הצבור חייבין דהא קאי כוליה בי"ד, מת אחד מבי"ד פטורין מאן תנא אמר רבי זירא אמר רבי ירמיה ומשו"ה פטורין יעוי"ש. וא"כ מבואר דבמת אחר מן השותפין מעכבת הכפרה, ומבואר שם דזה הוי לכו"ע. וראיתי בתוסי"ש שהקשו וכתבו דשאני פר של יוהכ"פ שאינו בא על חטא מבורר, ואינה נדחית כלל בשביל מיתת האחד ואין חילוק בין צבור לשותפין יעוי"ש. וקשיא לי מדוע הקשו התוסי"ש על הש"ס דלא קאמר דנפק"מ בזה, ומדוע לא הקשו על עצם הסוגיא דאכתי תקשה דהוי החטאת שמתו בעליה מטעם שמת אחד מן השותפין. ז עוד מה שכתבו משעיר של ראש חדש דג"כ בא על חטא שאינו מבורר ולא אמרינן דאין מיתתו דוחה, משום דהתם יש לחוש שמא כל המעות שלו, ובכי הא ודאי קפדינן כי הכא בפרו של אהרן יעוי"ש, וקשה טובא הא הכא בפרו דכהן גדול בודאי המעות שלו, דהרי משלו הוא מביא כמבואר לעיל ג' ולקמן נ"א ע"ב. ח עוד כתבו בתוסי"ש ול"ג דלא קשיא ולא מידי דנהי דודאי נפק"מ בין צבור לשותפין היינו כגון שני בני אדם או ג' או כגון בי"ד שיכולין למות כולן, וכיון שמת אחד מהן נדחה הקרבן, אבל פר הבא על כל השבט בהא ודאי לא נפק"מ אי מיקרי שותפין או צבור דכי היכי דאין חטאת צבור מתה לפי שאין מיתה בצבור הוא הדין בשבט מהאי טעמא דצבור נינהו כדאמרינן ב"ב קט"ו גמירי דלא כלה שיבטא, וקרינא בהו שפיר ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים וכו' דלא מייתי ראיה מפר של יוהכ"פ דההוא ודאי של צבור מיקרי וכו' יעוי"ש. ביאור דבריהם דגדר שותפין הוא באופן שיצוייר מיתה לכולהו דאז מובן דנתבטלה הכפרה דעל מי יכפר. להכי כיון שהמיתה דכולהו גורמת דיחוי, להכי גם מיתה דיחיד גורם דיחוי משא"כ באופן דלא יצוייר שהמיתה תהי' מדחה את הכפרה, להכי אין מיתה דיחיד גורם דיחוי. אבל יש לעיין דכל זה ניחא לענין פר העלם ושעיר ע"ז לשבט אחד דע"כ לא כלה שיבטא. אמנם בכפרת הכהנים דיוהכ"פ דרק על הכהנים הוי הכפרה, ואם ח"ו ימותו כל הכהנים כולם, לא מהני הא דגמירי דלא כלה שיבטא, וזהו כי עיקר הסברא דלא כלה שיבטא משום דנחלה ממשמשת עד יעקב אבינו. אבל השאלה תנוח אם יש כהנים דע"כ אם אנו מחפשין אחרי הדורות עד יעקב אבינו יצוייר שכלה השבט דהכהנים. וא"כ ע"כ הני הכהנים כמו הא דבי"ד שם בהוריות, דאם הדין דאם מת אחד מן הסנהדרין בטל הקרבן, א"כ מדוע הכא בשמת הכהן גדול לא נתבטלה הפר שלו ויהי' דינו כחטאת שמתו בעליה אח"כ ראיתי בתוסי"ש ומיהו מספקא לי קצת לרבי יהודה במת אחד מן הכהנים אי ימות הפר כי הדעת נוטה לומר שלא ימות וכו' יעוי"ש. ט ונראה לומר ריש הבדל בין פר של יוהכ"פ להא דהוריות בי"ד שם בהוריות. וזה הקרבן דהנה שם בהא דהקרבן בא על החטא שחטאו החוטאים ביחד, וחייבה להם תורה להביא קרבן אחד ביחד, והרי הם כולם כאיש אחד לחיוב הכפרה, ובשמת אחד מהן הרי חסר מהשיעור של החיוב, וכמו שאין מביאין פלגא כפרה, כן אין מביאין קרבן על פלגא מהחוטאין, כיון שכל החוטאין כולן נכנסו בחיוב קרבן אחד, ואם חסר אחד כגון שמת אחד מהם הרי"ז כחצי שיעור