נזר הקודש - יומא קיג

דלקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה, ממילא הכנסה לפנים בכף דהוי לקיחה ע"י דבר אחר לא קרינן בזה ולקח והביא. ובעי ריב"ל אם סגי בלקיחה דחפניו דהראשון או לא, ועל זה סבר רב פפא דאם חופן וחוזר וחופן. ממילא מקיים האחד הלקיחה ע"י החפינה דבפנים. אמנם הרמב"ם דסובר כרבא בסוכה ל"ז דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, א"כ גם אם אין חופן וחוזר וחופן, שפיר נקרא ולקח והביא מה שמכניס הקטורת בהכף. וזה סבר גם ריב"ל, והא דבעי אם אחר יכול ליכנס בחפינתו הוא כמו דסבר בירושלמי דאם החפניו של ראשון ככלי שרת נתקדשו בחפניו דראשון. וזהו הכלי שרת של הקטורת ממילא הדין שצריך להקטירם מן הכלי שרת דוקא, ואין אחר יכול ליכנס בהפינתו שלו. או"ד דחפניו לא הוי ככלי שרת ורק מצוה דחפינה בעינן גם בפנים, ושפיר דמי גם בהחפינה של הכהן גדול האחר. וזה נשאר בספיקא. ומטעם זה דחה הרמב"ם פשיטותא דר"פ מפני ספיקו של הירושלמי. משום דר"פ אזיל בשיטת רבה דסבר בסוכה שם לקיחה ע"י דבר אחד לאו שמה לקיחה. והרמב"ם לדינא סבר דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, וזהו גם שיטת הירושלמי בדיב"ל. והדבר נשאר בספק. וזהו שכתב הרמב"ם דספק הוי כמוש"נ ז עוד יש לעיין בדבר הכף אם היא כלי שרת, והנה לפי מה שכתבו התוס' ותוסי"ש והריטב"א דכיון דהכף באה רק מפני שאי אפשר, להכי לא הוי כלי שרת כמבואר לעיל בדף מ"ח. והנה לפי"ז אם אמרינן דהחפניו לא הוי כלי שרת, ואם נתפזר על הארץ נפסלו מטעם דהחפניו כצואר בהמה דמי, והנה לפי"ז אם הכף לא הוי כלי שרת, א"כ הרי"ז כנתפזר על הארץ והוי קטורת פסול, וממילא יש להוכיח מזה דהחפניו כלי שרת הוי, ושוב לא יופסלו. אמנם אם אמרינן דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה אתי שפיר. והיינו דהרי"ז כאילו הקטורת מונחים בחפניו ממש. אבל תקשה לפי"ז מה שכתבתי דר"פ סבר לקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה, א"כ מדוע בעי לעיל אי ידו כצואר בהמה דמי. ומדוע לא פשיט מהא דכיון דנותן בכף, והכף לא הוי כלי שרת ואם ידיו כצואר בהמה דמי הלא יופסלו בנתינה דהכף. אבל יש לומר דרב פפא סבר דהכף הוי כלי שרת. ואעפ"י שהיא באה רק מפני שאי אפשר, אבל עכ"פ כיון שנדרשת לזה נתקדשה בקדושת כלי שרת. אבל לדידן דאית לן לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה שפיר מתפרשא בעי' זו אם ידיו כצואר בהמה, גם באופן שהכף לא הוי כלי שרת. ולא מיפסל הקטורת בהכף מטעם דזה נחשב כאילו הם בחפניו ממש, וכמו שנתבאר. ה כתב הרמב"ם בפר"ח מעבודת יוהכ"פ הכ"ו וז"ל הקטיר מן הקטורת של קדשי קדשים כזית בהיכל חייב מיתה. וכתב מרן דזה נלמד מהא דפר' השוחט ק"ט ע"ב גבי אם הקטיר כזית בחוץ חייב עכ"ל. והנה כנראה מפרש מרן דחייב משום הקטרה דחוץ ועשה מדוע חייב מיתה ולא כרת, והלא בהעלאה דחוץ איכא כרת כמו שחו"ח. ומדוע כתב הרמב''ם חייב מיתה. ועוד קשה הא משום הקטרה דחוץ בעינן בשיעור הקטרה דבפנים. כדאיתא בירושלמי יומא פר"ד ה"ה אמר ר' יוסי בר בון מה דאת אמר הקטיר כזית בחוץ חייב, את ש"מ דנפטרו הצבור, והובא הירושלמי במל"מ בפרי"ט ממעה"ק וא"כ הכא בהקטרת של קדשי קדשים דהשיעור מלא חפניו בפנים. פשיטא דאין לחייבו בכזית. ט ונראה לי בזה לפי מה שכתבנו לעיל דבאופן הקטרה שלא ככתוב נקרא אש זרה וחייב מיתה, וא"כ בשמקטיר כזית בהיכל מהמלא חפניו אעפ"י שאין חיובו מטעם הקטרה דחוץ. אבל כיון דהקטרה דכזית הוי שיעור הקטרה בחוץ, להכי נחשב להקטרה בהיכל להתחייב משום קטורת דאש זרה. ויש בזה חיוב מיתה כן נראה בביאור דברי הרמב"ם. ומצאתי בק"א לזבחים שנחית לדייק בזה על הכס"מ ולפלא שלא מדייק בהא דכתב הרמב"ם בחיוב מיתה. אבל גם הוא מסיק דהחיוב משום אש זרה. א שם, ומי אמר ר' חנינא הכי והאמר ר' חנינא בפר ולא בדמו של פר ואמר ר' חנינא קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה ולא כלום. ויש לעיין בזה שכתב הרמב"ם בפר"ה מעבודת יוהכ"פ ה"ה בנשפך דם הפר קודם שיגמור כל המתנות, הרי זה מביא פר אחר ויחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר ויקטיר הקטורת ויביא דמו ויזה ממנו עכ"ל, יהקשה שם הכס"מ דהרי הוי החפינה קודם שחיטת הפר. ומתרץ בשם רבינו יהושע דרק הקטרה שהוא עיקר הכפרה בעינן אחרי שחיטת הפר, אבל הכא שהיתה החפינה כדין אחרי שחיטת הפר הראשון, להכי מהני החפינה אף שהיא קודם שחיטת פר השני יעוי"ש, ולפי"ז מאי פריך הש"ס הכא הא מיירי הכא קודם הקטרה, ושפיר דמי דגם בשתהי' החפינה קודם שחיטת פר השני, וצ"ע. ב דף נ', ותיפ"ל דחטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלא וכו' חטאת צבור היא ולא למיתה אזלא. והנה לכאורה האי חטאת צבור לא דמיא לדעלמא דהקרבן בא משל צבור, משא"כ בהאי פר דמשלו הוא בא, כדאיתא לעיל ג' ע"ב דכתיב והקריב אהרן את פד החטאת אשר לו משלו הוא בא. וא"כ לא הוי החטאת צבור אלא מפני זה שמכפר גם על הכהנים ומפני זה נקרא קרבן צבור. ולכן אעפ"י שהכהן גדול הוא הבעלים של הפר, מ"מ נקרא קרבן צבור מפני הכפרה. ג אבל יש לעיין דאכתי לא דמי לקרבן צבור. והיינו דבקרבן צבור אעפ"י שמתו איזה מהם לאחר שהופרש החטאת, אבל עכ"פ הצבור לא מתו. וכשנשחט החטאת, על החיים הוא נשחט, ולא על המתים. משא"כ הכא דמיירי לאחר שנשחט הפר, ומת הכהן גדול, אבל גם זה מצינו בצבור דגם בשמתו איזה מן הצבור לאחר שחיטה קודם זריקה ג"כ לא נדחה החטאת מהקרבה. ד ומזה יש לתמוה במה שהקשו התוס' ד"ה חטאת צבור תימה לי אכתי תקשה לי' נהי דלא אזלא למיתה הא רועה דהא ד"ש דאמר לקמן דאין חטאת צבור מתה קאמר ירעו עד שימתאבו יעוי"ש,