נזר הקודש - יומא קיב

יש לזה סתירה מהא דהולכת איברים דהרגל של ימין בשמאל כמבואר במשנה וברמב"ם בפר"ו ממעה"ק הי"א. ואפשר שזהו רק באופן שנושא בשתי ידיו, וזהו דרך כבוד, אבל כשנושא בידו אחת בעינן ימין. אבל בזריקה כשר גם לכתחילה באופן שעושה גם בשמאל. והנה בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ו כתבנו ג"כ ביישוב דברי הרמב"ם, יעוי"ש, אבל יותר נראה כמו שאני כותב בזה עכשיו כמו שנתבאר בס"ד. א דף מ"ט, בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו מלא חפניו בעינן והא איכא, או"ד ולקח והביא בעינן תיקו. והקשו התוס' תימה לי הא איבעיא ליה לעיל כבר גבי בין הבינים, ויש לומר באת"ל קאמר וכו' כיון דלא אתי מכח גברא וכו' או"ד ולקח והביא בעינן שהלוקח יביא יעוי"ש. והנה לפי דברי התוס' דבעי' זו באת"ל בבעי' דבין הבינים. וא"כ לפום מה דקיי"ל כאת"ל א"כ יש לפסוק דבין הבינים פסו' ובעינן כהן גדול שמיני. וא"כ תמוה מדוע לא הביא הרמב"ם להאי דינא דבין הבינים שהוא פסול בודאי. וביותר שידוע שיטת הרמב"ם דפוסק תמיד כאת"ל, ואעפ"י שיש לומר דזהו אם הש"ס אומר באת"ל. אבל בלא"ה תקשה שלא הביא הרמב"ם בעי' דבין הבינים כלל. ולפלא שלא העירו בזה הנו"כ. ב והנה בבעי' זו דרב פפא מפרש הריטב"א בהיפוך מדברי התוס', והיינו דבעי' זו דר"פ סבר בהא דבין הבינים דכיון שהכל היה בידו של כהן גדול אלא שנכנס בו מאיליו הלכך אפילו את"ל דלא בעינן לקיחה במתכוון, איכא לספוקי אם בעינן שיקח הכהן בעצמו יעוי"ש, נמצא דסבר הריטב"א דהוי את"ל לאידך גיסא דשל בין הבינים נקרא לקיחה מעליא. - ואפשר לומר דזהו גם שיטת הרמב"ם, ולהכי לא כתב לבעי' דשל בין הבינים, מטעם דסבר דאפילו ספק ליכא. וביותר לפי מה שביארנו לעיל דזהו שיטת הרמב"ם גם גבי קומץ כן הדין. מטעם דזהו כדקמצי אינשי, וא"כ גם גבי מלא חפניו כן הדין. ג שם, בעי רבי יהושע בן לוי חפן ומת מהו שיכנס אחר בחפינתו, ובמסקנא אמר רב פפא אי חופן חוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו דהא מקיימא חפינה אי אין חופן וחוזר וחופן תיבעי לך אמר להו ר"ה ברי' דרבי יהושע לרב פפא אדרבה אי חופן וחוזר וחופן לא יכנס אחר בחפינתו וכו' ע"כ. והנה הרמב"ם פסק דחופן וחוזר וחופן כמבואר בפר"ד מה' עבודת יוהכ"פ ה"א. ורק ספק הוי אם כרב פפא דאמר דאי חופן וחוזר וחופן חבירו נכנס בחפינתו. או כר"ה ברי' דרב יהושע דאי חופן חוזר וחופן לא יכנס אחר בחפינתו מטעם דאי אפשר שלא יחסר ושלא יותיר. - ומטעם זה פוסק הרמב"ם בפר"ה מעבודות יוהכ"פ הכ"ח דספק הוי. וקשה לי דהלא טענת רב הונא ברי' דרב יהושע דאם בעינן עוד חפינה בפנים, א"כ שפיר יש חששא דחסר ויתר, דהלא אי אפשר לצמצם שתהי' החפינה של אחר כהפינה דראשון. ונראה דסבר הרמב"ם דהחששא דשמא יחסר ושמא יותיר. גם זה הוי בספק אם חיישינן לה. והיינו דחזינן בגמ' דמביא פשיטות דחופן וחוזר וחופן מהא דתניא, וכך היתה מדתה מאי לאו כשם שמדתה מבחוץ כך מדתה מבפנים, ודחי הש"ס לא דלמא שאם רצה לעשות מדה עושה, א"נ שלא יחסר ושלא יותיר. - מבואר מזה דאם מפרשינן וכך היתה מדתה לענין חופן וחוזר וחופן לא אמרינן דנפסל בחסר ויתר. וכיון שמסיק הש"ס דחופן וחוזר וחופן, ממילא לא קפדינן אחסר ויתר. והסברא בזה פשיטא, משום דגם אם הכהן גדול בעצמו עושה החפינה השנייה בפנים ג"כ בהכרח יתפזר מעט על הרצפה. וכיון דלא קפדינן אחסר, הנה כן אין להקפיד ג"כ על יתר באופן שאחר נכנס בחפינה שנייה. ואעפ"י שמדברי התוס' לעיל מ"ז ד"ה וכך היתה מדתה משמע שהחפינה השניי' היתה נעשית בלא פיזור מעט. וזהו מדכתבו שטוב הדבר דהכף תהי' גדולה מהחפניו בכדי שלא תתפזר מעט על הארץ יעוי"ש, מבואר דסברי שלא היה פיזור כלל. אבל אפשר לומר דע"כ יש לעשות השתדלות שלא תבוא לידי פיזור כלל. אבל לא נתנה תורה למלאכי השרת, והסברא מחייבת שיש פיזור לכהפ"ח לגרגר אחד. ועוד דיש לומר דכתבו התוס' כן אם אמרינן דכוונת התנא וכך היתה מדתה שלא יחסר ושלא יותיר, אבל אם אמרינן דלא נתכוון התנא לזה, א"כ אין לנו הדין דחסר ויתר. ומטעם זה סבר הרמב"ם דלא נדחה לגמרי דברי ר"פ שאמר דאי חופן וחוזר וחופן נכנס אחר בחפינתו. ד אבל יש לעיין לפי"ז מדוע פסק דספק הוי דהלא לפי מה שביארנו דברי רב פפא שרירין וקיימין. ועוד דהרמב"ם לא הביא להאי דינא דמלא חפניו הפסול דחסר ויתר. - וא"כ ע"כ סבר כמו שכתבנו שזה נדחה לפי המסקנא דסבר הש"ס דחופן וחוזר וחופן. וא"כ היה להרמב"ם לפסוק כרב פפא. והנה הלח"מ כתב דהרמב"ם פוסק כר"ה, ור"ה בעצמו סבר דספק הוי ולדיחוי בעלמא קאמר כן, יעוי"ש, ותמוה דלדבריו דלר"ה ברי' דר"י ספק הוי, ולר"פ פשיטא, א"כ היה להרמב"ם לפסוק כר"פ מטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי. ה והנה בירושלמי תלה בעי' זו דריב"ל אם אחר נכנס בחפניו של ראשון דזה תליא אם החפניו הוי ככלי שרת לקדש. דאם החפניו של ראשון הוי ככלי שרת אין אחר נכנס בחפינתו ואם לא הוי החפניו ככלי שרת אחר נכנס בחפינתו, יעוי"ש. וכיון דבעי זו לא נפשטה, א"כ ממילא נשאר בעי' דריב"ל בספיקא. וא"כ אפשר לומר דזהו גם שיטת הרמב"ם וכיון דהרמב"ם סבר דבעי' זו אם החפניו ככלי שרת לא נפשטה, ומטעם זה פסק שם בנתפזרה הקטורת על הארץ ואספה דספק הוי. ולהכי פסק ג"כ בהא דאם אחר נכנס בחפינתו של ראשון דספק הוי. אבל אכתי תמוה דהלא הכלל תמיד דאין ספק מוציא מידי ודאי והספק דהירושלמי תמיד נדחה מפני הודאי דש"ס בבלי, וכיון שביארנו דלש"ס דילן יש לנו לפסוק כודאי דרב פפא דאי חופן וחוזר וחופן נכנס אחר בחפינתו. וא"כ מדוע פסק דספק הוי. וביותר לפי מה שביארנו לעיל דהש"ס דילן לא סבר בזה כהירושלמי. ו ונראה דהרמב"ם מפרש דרב פפא סבר בבעי' דריב"ל דבעי אם אחר נכנס בחפינתו. היינו משום חסרון דלקיחה. והיינו דסבר ר"פ