נזר הקודש - יומא קז

מדתה כשיעור חפניו של כהן גדול, ותירצו דטפי עדי' שהכף יותר גדולה בכדי שלא יתפזר ויפול לארץ מעט, יעוי"ש. והנה אם אמרינן דידיו ככלי שרת דמי ולא מיפסלו בנפילה לארץ, וא"כ למה בעינן שתהי' הכף גדולה, והלא גם כשהכף שוה לפי מדת ידיו של כהן גדול שפיר דמי ואם יפול מעט ילקט ויאספנו ויתן לתוך הכף, ובזה אין לומר השתא לפני מלך בשר ודם וכו' כמו"ש התוס' הכא בד"ה או"ד וכו' משום דזה כתבו באופן שיניח לקטורת לגמרי ליפול לארץ, ולעשות כן בקביעות. אמנם באופן אשר לפעמים מתפזר מעט, זה אינו גנאי. ומדחזינן דלא משני הש"ס כן, משמע דסבר הש"ס דידיו של כהן גדול לא הוי ככלי שרת אלא כצואר בהמה ומה שנתפזר על הארץ נפסלים. ה והנה בירושלמי פר"ה בעי חפנים מהו שיעשה ככלי שרת לקדש. והנה בזה שאמרו לקדש הכוונה שהידיו של הכהן גדול עושה פעולת כלי שרת ממש לקדש את הקטורת בקדושת הגוף. וכן פירשו המפרשים שם. וכן משמע שם בירושלמי דאיתא לקמן אין תימר הפנים לא עשו אותן ככלי שרת לקדש הדא אמרה חפן ומת אחר נכנס בחפניו, יעוי"ש, מבואר דאם עשו אותן ככלי שרת אין אחר נכנס בחפניו לפי שכבר קידשו בחפניו של ראשון, עי' בפנ"מ. עכ"פ מבואר דהירושלמי בעי לענין עצם קידוש אם ידיו מקדשין הקטורת בקדושת הגוף. ו והנה נראה שזה לא בעי הירושלמי בנתפזרו הקטורת על הרצפה מפני שזה אין נפק"מ לענין קרושה אלא זה תליא בקבלה הבאה אחדיה, וכמו שביארנו לשיטת התוס'. רק בעי בעצם הענין של הקדושה אם הידים מקדשין, ונפק"מ לענין פדיון כמו שפירשו המפרשים, או לענין אם מת אחר יכול לכנס בחפניו כמו שאמרו שם בירושלמי ומה שפירש הקר"ע הנפק"מ לענין אם נתפזרו יעוי"ש, לא דק בזה כי אין זה ענין לקדושה. וגם מוכח כן מהרמב"ם שכנראה סבר דהמכתשת היתה כלי שרת כמו"ש בפר"ב מכלי המקדש ה"ו דאם נעשית בכלי חול פסולה, וע"כ כוונתו דהמכתשת היתה כלי שרת. ומ"מ פסק הכא בפר"ה מעבודת יוהכ"פ בנתפזרו הקטורת דספק פסול הוי. וע"כ דהירושלמי לא נחית לספק זה בהא דבעי אם ידיו ככלי שרת, וזה שונה מבעי' דש"ס דילן. ובטח דהירושלמי סבר דדין הפנים כדין קומץ. ובשניהם נפסלים מה שנתפזר על הרצפה מטעם דכצואר בהמה דמי. ואעפ"י שקבל הכף לא היתה רק מטעם דלא אפשר. אבל ע"כ דהתורה ירדה לזה מראש. והרי זה כאילו אמרה תורה לתתן בכף, וכמו שכתבנו לעיל דזהו הביאור דקאמר הש"ס כדאשכחן בנשיאים, ובאופן זה הוי הכף כלי שרת ומקדש את הקטורת בקדושת כלי שרת. והנה תצא מזה דלשיטת הירושלמי הדין דהקטורת שנתפזרו מידיו פסולים בודאי, אבל הרמב"ם תפס כשיטת ש"ס דילן דספק הוי. א שם, בעי רב פפא חישב בהפינת הקטורת מהו, מי אמרינן יליף מלא מלא ממנחה וכו'. אמר רב שימי בר אשי ת"ש הוסיף ר"ע הסולת והקטורת זכר ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה. והנה הרמב"ם כתב בפר"ה מעבודת יוהכ"פ הכ"ז וז"ל חפינת הקטורת עבודה, והמחשבה פוסלת בה, עכ"ל, ויש לעיין מה זה טעם מפני שהיא עבודה הלא זה הטעם לא נזכר בגמ'. והלא מבואר דעיקר הטעם הא דנתפס מחשבה בחפינה הוי מדפסלה לינה, שהוא חוץ לזמנו בפועל, לכן גם מחשבה דחוץ לזמנו נתפס בזה, וכמו שפירש"י. אבל זה לבדו מפני שהחפינה עבודה זה לא יספיק. ב עוד יש לעיין על איזה מכוון הש"ס הא דחישב בחפינה, אם מה שתופס בחפניו. או על מה שמערה מידיו להכף. והנה בזה שפשיט הש"ס מהא דפסלה לינה, וזהו אחרי שקידשה בכלי, וכמו שפירש"י, וזהו בהא שמערה הקטורת מהחפניו להכף. והנה משמע דסבר רש"י דהכף יש לו קדושת כלי שרת וצ"ע. והרמב"ם שכ' סתם חפינת הקטורת עבודה היא משמע שעל החפינה דבחפניו מיירי, ובחפינה דבחפניו ליכא פסול לינה. ועוד דהנה הק' התוסי"ש מהא דזבחים ק"ד דאיתא שם במסקנא דלא תליא פסול מחשבה בפסול לינה, וכתבו ואומד דבי דה"נ לא פשיט לו מדפסלה לינה פסלה מחשבה ולהכי קאמר קס"ד, והתלמוד לא חש לדחות, יעוי"ש, וכן כתב התוס' די"ד בחידושיו ליומא, יעוי"ש. נמצא מבואר דבעי' זו לא איפשטא, וא"כ תמוה טובא מדוע פסק הרמב"ם דמחשבה פוסלת בחפינה, כיון דבאמת בעי' זו לא איפשטא. ג ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דהש"ס מביא ראיה דמדפסלה לינה שהוא תלוי בזמן, להכי גם מחשבת הזמן פוסל בה. אלא העיקר הא דבעי דב פפא אם מחשבה פוסלת בחפינה הכוונה אם החפינה דבידיו חשיבה כמו קמיצה להיות מחשבה נתפסת בה, והיינו דאיכא למימר דשאני קומץ משום דאיכא מתן כלי אח"כ, להכי חשיבה הקמיצה להיות מחשבה נתפסת. משא"כ הא דהפינה בקטורת שאין מתן כלי אחריה, דהכף יש לומר דלא חשיבה מתן כלי מטעם דטפי עדיף בלא כלי, ואלא הוא מטעם דלא אפשר, וכמו"ש הריב"א הכא בתוס' ד"ה מדפסיל. וזהו סברת רב פפא בבעי' זו. ובזה פשיט הש"ס מדחזינן דפסיל בה לינה, פסלה בה נמי מחשבה. והיינו מדחזינן דלינה פוסלת בהו. והיינו דמיירי בקטורת דיום הכפורים, וכמו"ש התוס', וכיון דחשיבה כלי לענין לינה הנה כמו כן חשיבה הנתינה להכלי לעבודה חשובה להיות מחשבה נתפסת בה. ואין זה ענין להא דזבחים ק"ד דאיתא שם דאין להוכיח ממחשבה דלא פסלה, דלא פסלה נמי לינה דדלמא מחשבה לא פסלה ולינה פוסלת. משום דשפיר יש לומר דלינה שהוא בפועל פוסל, וזה חמור ממחשבה. משא"כ הכא דעיקר הוכחת הש"ס להוכיח דהנתינה לכף הוי עבודה חשובה, שפיר הוי הוכחה מעליא דמדחזינן דהכלי פועלת פסול לינה, חזינן מזה דהכף נחשבת לכלי, ממילא הנתינה להכף הוי עבודה, וממילא גם החפינה בידיו שהוא כעין קמיצה בקומץ הוי ג"כ עבודה חשובה, וסבר הרמב"ם דבעי' זו איפשטא, והא דקאמר הש"ס קס"ד זה לא דייקא דלא קאי במסקנא הכי, ואיתא כזה בש"ס, עי' ריש ב"ב ובבה"מ שם. נמצא לפי"ז דלענין מחשבה בחפינה פליגי רבותינו בהתוסי"ש והתוס' רי"ד סברי דבעי' זו לא