נזר הקודש - יומא קו

ודינא דבעינן במקדש זהו דין המשנה שם, וע"כ מפרש הרמב"ם דהא דקאמר בפנים הוא דין המשנה דתנן וכולן אין מקדשין אלא בקודש. - וזהו כפירש"י שפירש בפנים בעזרה. והא דהקשו התוס' שם והכא מדוע שינה רש"י לשון המשנה והו"ל למימר בקודש. נראה דכוונתו למימר בעזרה, ולא בסתם מקום מקודש כגון גגין ועליות למ"ד דנתקדשו, עי' פסחים פ"ה, ובלשון המשנה בקדש יש לפרש באיזה מקום שהוא מקדשי המקדש, להכי הוסיף שמואל ואמר בפנים ופי' רש"י שהוא בעזרה בפנים העזרה המוקפת מחיצות סביב, וזהו גם כוונת הרמב"ם שכתב במקדש, ולא כתב בקדש, וכוונתו בעזרה בפנים ממש. ב ונראה בכוונת התוס' הכא משום דע"כ דינו של הרבינו חיים שם בתוס' זבחים ובעי' דמר בר רב אשי זה בזה תליא. - והיינו דאין לומר דעבודתו מחנכתו, אלא דוקא אם הוי עבודה חשובה כדין אבל אם לא הוי עבודה, מטעם דאין דרך עבודה בכך, א"כ לא הוי עבודה זו מחנכתו, והנה לפי פירוש הרבינו חיים דממעט בחקק מושבו מבחוץ ע"כ סבר דזה לא הוי עבודה. וממילא אם נפרש דברי שמואל דממעט חקק מושבו מבחוץ הכוונה דלא יצוייר עבודה בזה. וזהו כוונת התוס' הכא דלפי פירושו של הרבינו חיים בדברי שמואל, ע"כ פשיטא שאין כאן קידוש קומץ גם כן וזהו שכתבו התוס' ותימה לי וכו' ופירש רבינו חיים למעוטי חקק מושבו מבחוץ, והכוונה דלפי"ז ע"כ פשיטא דאין קידוש כלי בזה. ג והנה פירשו התוס' דהרבינו חיים מפרש בעי' דהכא שהיפך הכלי כי כיתונא ונעשה תוכו ברו, וברו תוכו שפיר מקדש. ויש לעיין דלפי"ז כיון דהקומץ בפנים ונעשה תוכו ברו וברו תוכו, וא"כ מה יש להסתפק בזה, כיון שאין כאן חסרון קדושה, ומדוע לא הוי בזה הנחה כתיקוני. ד עוד יש לפרש. - כמו שכתב הרמב"ם בפרי"א מפסוה"מ הכ"ה וז"ל הדביק הקומץ לדופן הכלי וקמץ, או שהפך הכלי על ידו וקמץ מתוכו ופיו למטה עכ"ל, ובאופן זה הרי הוי בפנים הכלי, והנטילה דהקומץ היתה כהוגן מטעם שהכניס ידו ממטה למעלה, אבל אין בזה הנחה כתקוני. אבל יש לעיין דכיון שע"כ לא סבר הרמב"ם למעט חקק מושבו מבחוץ כמו שכתבנו למעלה, וא"כ הלא יש לפרש גם באופן זה דהעשרון היה מונח בהמושב מבחוץ, ומשמע מזה דסבר הרמב"ם דבאופן זה הוי קומץ מעליא, וצ"ע. א שם, בעי ר"פ נתפזר הקטורת ממלוא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה, או"ד ככלי שרת דמי ולא פסולה תיקו. ויש לעיין מדוע לא בעי זה לגבי קומץ. והנה בתוסי"ש הקשו כן תימה לרב ר' אלחנן מדשבקי' לקומץ ונקט קטורת משמע דבקומץ פשיטא ליה, ואי ילפינן מלא מלא מקומץ היינו הך. ואומר רבי דפשיטא דגבי' הוי כצואר בהמה לפי שיש ד' עבודות במנחה כנגד ד' עבודות של דם כדאמרינן במנחות י"ג, אבל בקטורת מיבעי' לי' לפי שאין כלי לחפינה, אלא משום דלא אפשר הלכך לא דמיא לי' קמיצה שהיא במקום שחיטה, וקידוש בכלי הוא במקום קבלת הדם עכ"ל, ביאור הדברים דבמקום דאיכא קבלה בחיוב, הנה קודם קבלה הרי זה כצואר בהמה, משא"כ בחפינה שאין קבלת כלי בחיוב. והיינו דאם באפשרי לבוא בחפינה בפנים שפיר דמי, להכי לא נקרא הכף שמניח שם הקטרת כקבלת הדם בכלי שרת ממילא יש מקום לומר דידו ככלי שרת דמי, וכן כתב הריטב"א בחידושיו. והנה יש לעיין דבקומץ יצוייר שאלה זו דנתפזר הקומץ מידו היינו לאחר שקמץ, והוליך הקומץ לתתו בכלי שרת לקדש. וזהו כמו הדם, לאחד שחיטה ובעי קבלה, וגבי קומץ בעי קבלה לקידושו של קומץ ובנתפזר על הארץ נפסל כמו הדם שנשפך טרם נתקבל בכלי. וזהו לרבנן דר"ש דפסלי אם לא בא לכלי שרת אחר קמיצה. אבל לר"ש דמכשיר במנחות כ"ו במשנה ולא בעי מתן כלי, אלא מוליכו על המזבח, וא"כ שוה דינו של קומץ לחפינה דקטורת, וא"כ אכתי תקשה מדוע לא בעי בקומץ לר"ש. ומדר"ש בקומץ נשמע לרבנן בחפינה, משום דבזה לא פליגי רבנן ור"ש. וממילא הדרא קושיא לדוכתי' היאך שהדין לר"ש בקומץ, כן הדין בחפינה לכו"ע אם אמרינן מלא מלא מקומץ. ב אמנם נראה דע"כ לר"ש שאני קומץ והוא דכיון דנטילת הקומץ הוא מכלי שרת לכו"ע גם לר"ש וכמו שפירש"י שם במנחות כ"ו במשנה, ומקור לזה הא דאיתא במנחות צ"ו שאלו את רבי, והנה התוס' שם בפרק שתי הלחם פירשו דזה הקרא דמייתי רבי לא מיירי בדבר הקומץ, אבל רש"י סבר דגם בדבר הקומץ מיירי, ומיושב בזה הא דהקשו התוס' למאי איצטרך קרא, יעוי"ש. ולרש"י אתי שפיר דמלמדנו דהקמיצה צריכה להיות בכלי שרת. ור"ש דלא בעי קידוש קומץ, ממילא כבר נתקדש הקומץ בקדושה מעליא, וא"כ פשיטא לן דבנתפזר על הרצפה לא נפסל. כיון דליכא קבלה אחריתי אחר זה. ולרבנן דר' שמעון כיון דבעי קידוש קומץ הרי זה כצואר בהמה, מטעם כיון דטעון קבלת כלי אח"כ, ואתי שפיר דברי התוסי"ש. ג אמנם לפי המבואר אין קדושת כלי שרת על הקטורת דהידי' של כהן גדול אין להם קדושת כלי שרת, והא דקאמר הש"ס ככלי שרת דמי הוא על דרך השאלה כלומר דכיון שאין להם קבלה חיובית אח"כ להכי דינם ככלי שרת כמו"ש התוס' והריטב"א, אבל אין בזה קדושת כלי שרת, והכף אין לו ג"כ קדושת כלי שרת כיון דכל עיקרה של הכף הוא רק משום דלא אפשר, וכן כתבו התוס' לקמן דבשביל זה לא הוי הכף כלי שרת. וא"כ קשה היאך מקריבין קטורת לפני ולפנים ולא נתקדשו בקדושת כלי שרת, היינו למ"ד דהמכתשת לא היתה כלי שרת, ופלוגתא זו הובא בשבועות י"א ובשקלים פר"ד. והנה אפשר לומר כמו שכתבתי לעיל דהמחתה של גחלים מקדשתן בשעה שמניחין על הגחלים וכתבתי לעיל דלהכי לא היו מרימין מתוך ארבעה קבין לתוך שלשה כבכל יום, מפני שתהי' המחתה חסירה מעט. והיינו דכיון דלא היתה המחתה עם הגודש. והגחלים מעמיא עמיא עד שבאו לפנים, ויש מקום להקטורת שיהיו בפנים בתוך המחתה. ומזה ראיה לזה שכתבנו לעיל. ד והנה בעיא זו עלתה בתיקו. ולכאורה יש להוכיח מסתמא דסוגיא דלעיל מ"ז דאיתא וכך היתה מדתה, והקשו בתוס' מדוע לא אמרינן וכך היתה