נזר הקודש - יומא קד

יותר מג' קבין לכהן גדול כד' ישמעאל בן קמחית. - וא"כ מצינו למדה שאינה קצובה. אבל זה ליתא דשאני מחתה שלא אמרה תודה שיעור להמחתה. - ומה"ט היתה בכל יום של ד' קבין ויוהכ"פ של שלש. משא"כ בחפינה אם אמרינן לעשות מדה בעינן מדה קצובה והיו משערין המלא חפניו במדה חפניו של אדם בינוני. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם רק יש להעיר מדוע לא פשיט הש"ס מהא דד' ישמעאל בן קמחית, אבל מצינו כזה דלא פשיט הש"ס אף במקום שיש לפשוט, עי' לעיל י"ט ע"ב תוד"ה מי איכא. טז והנה בזה שכתבנו לדבר בדור אשר בכהן גדול כזה כר' ישמעאל בן קמחית היתה המחתה עם גחלים יותר גדולה. וכתבנו לעיל כן גם בשם המאירי. אבל לא כן דעת התוסי"ש ד"ה ואפילו בזמן ששניהם שווים כגון דר' ישעמאל כו' התם נמי היה קטורת מרובה שהיה חופן ד' קבין, ובמחתה לא היה רק ג' קבין יעוי"ש. וכן יש לדייק מרש"י ד"ה אפילו דמשמע דאצל ד' ישמעאל בן קמחית היתה קטורת מרובה מגחלים. מבואר מזה דלא היה שינוי בהמחתה של גחלים. אבל תמוה טובא דלפי"ז הלא היו הקטורת מתפזרין על הרצפה, - ואפשר שהיה נותן קטורת קימעא קימעא, וכל מה שנותן מיד נשרף והניח מקום עבוד הקטורת שבא אחריהם. כן נראה בביאור דברי התוסי"ש. ובזה אתי שפיר טפי מה שמבואר דהמדות שבמקדש היו קצובות, ואף מדה זו של גחלים היתה קצובה בלא שינוי. א ע''ב, אמר דבי יוחנן בעי רבי יהושע בן עוזאה בין הבינים של מלא קומצו מהו וכו' ומסקנא דספק הוי. ומהדרין לקמיצה בתר כהן שמיני. והנה עיקר הספק בהא דבין הבינים פירשו התוס' בד"ה אלא וכו' משום דכתיב וקמץ הכהן, ודבין הבינים לאו כהן קומץ אלא ממילא עייל להתם יעוי"ש. ולכאורה לפי"ז מדוע אמרינן דספק הוי ולא אמדינן דודאי לאו בכלל קומץ הני דבין הבינים משום דחסר בזה קמיצה דכהן והוי כמו קמיצה דקוף כמו שאיתא כזה במנחות ז' ע"א ונפל ממילא דנעשה כמו שהחזירו הקוף, יעוי"ש. וה"נ כיון דאמרינן דמה שנכנס בין הבינים הרי זה עייל ממילא, א"כ הרי זה כמו שקמץ קוף להאי דבין הבינים, וא"כ בודאי לאו קומץ הוא. והנה לפי"ז יש לעיין מדוע לא קאמר הש"ס כן בפשיטות דזה דבין הבינים לאו קומץ הוא. ומדוע קאמר הש"ס דמספקינן לי' בקומץ גם כן, ומקטירין לי' אחרי הקטרת הקומץ בתורת ספק. ב ונראה דהש"ס מעיקרא לא סבר האי סברא מטעם דאפשר דזה לא יצא מכלל וקמץ הכהן, מטעם דהסיבה דעייל ממילא ג"כ בא ע"י הקמיצה דהכהן ובסברא זו פליגי שם במנחות, דרב עמרם סבר כן אבל אוקימתא קמייתא שם לא סבר כן וע"כ הטעם בזה משום דסוף סוף הנפילה דממילא בא על ידי מעשה הכהן. וע"כ סוגיא דידן לא סברי כסברת רב עמרם. והתוס' כתבו כן באת"ל דבעי' דרב פפא בבין הבינים של מלא חפניו, סבר כסברת רב עמרם במנחות שם, ולר"פ פשיטא דהקומץ פסול מטעם דחסר קמיצה דהכהן בהנהו דבין הבינים, והפסול בזה משום קומץ יתר שבא בהקומץ מה שלא הוי עליו תורת קומץ. ג נמצא דלדברי התוס' דמפרש בעי' דר"פ באת"ל נמצא דבין הבינים דקומץ לא הוי בתור ספק אלא כל הקומץ פסול מפני הבין הבינים. - ומוכרחים לקמוץ ע"י כהן שמיני דוקא. ד והנה הרמב"ם לא כתב כלל בהא דבין הבינים בקומץ, ותמוה טובא מדוע דחה סוגיא שלימה בש"ס. וגם תמוה על הנו"כ שלא הזכירו מזה מאומה, וצע"ג. ה והנה עלתה בדעתי לומר כי זה שכתב הרמב"ם בפרי"ג ממעה"ק הי"ג וז"ל ואם הוסיף בקומץ כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ הרי זה פסול עכ"ל. ופירושו שריחק האצבעות זו מזו, והיינו שיש חלל בין האצבעות, וזהו פירושו של בין הבינים. דע"כ בין הבינים יצוייר גם באדם שמן באופן שלא דיבק האצבעות זו בזו, אלא הפרידן, והרחיקן ונתן ריוח בין הדביקים הוי זה קומץ היתר. ומה לי אם הפרידן במכוון. - או שהמה מפורדין מצד עצמן כמו באדם זקו ודל בשר. ופסול בזה מטעם דהבין הבינים לא נקרא וקמץ הכהן וכשיטת רב עמרם במנחות, וכשיטת התוס' דבעי' דר"פ באת"ל, ובקומץ פסול בודאי. ו עוד נראה בביאור דברי הרמב"ם באופן אחר והוא היפך ממה שכתבנו. והוא דהרמב"ם סובר דהא דקאמר הש"ס במנחות י"א מלא קומצו כדקמצי אינשי. - ומפרש הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל האמת בסדר הקמיצה והוא מה שלמדנו מהגמרא מה שאמר מלא קומצו כדקמצי אינשי. ונדחו דברי האומר שהוא מהעבודות הקשות עכ"ל. והנה סובר הרמב"ם דהקמיצה כפשוטה בכל האצבעות, ואינו מוחק בגודלו ולא באצבע קטנה כמבואר בפרי"ג ממעה"ק הי"ג, ועי' בכס"מ, ובאופן זה מסיר הקשות. - והנה לפי"ז כיון שאין צריך למחוק מן הצדדין. והנה כי הצדדין הוי כמו בין הבינים, וע"כ זה הוי ג"כ בכלל הקומץ. והיינו מפני שמפרש כדקמצי אינשי כפשוטו, היינו מה שהקומץ מכיל בקרבו כמו שהוא הרי זה מה שאמרה תורה מלא קומצו. ולפי"ז כשהכהן דל בשר, והקמח נכנס בין הבינים. גם זה לא יצא מכלל מלא קומצו, כי מה לי אם יש קמח נוסף מן הצדדין, או שיש קמח נוסף בין הבינים, גם זה לא יצא מכלל מלא קומצו שאמרה תורה לקמוץ כדקמצי אינשי. וזהו אם לא שינה מטבעו דהיינו שלא הרחיק אצבעותיו וכל מה שעשה כטבעו הרגיל, הרי זה נקרא מלא קומצו. ולפי"ז כל הסוגיא דידן דבעי בהא דקומץ של בין הבינים זהו כדקא סלקא דעתין שם במנחות. אבל לפי מה שמסיק רב פפא שם דהקומץ כדקמצי אינשי כפי פירושו של הרמב"ם אין מקום להסתפק כלל בהא דבין הבינים, וזהו מטעם כי גם זה לא יצא מכלל קומץ כדקמצי אינשי. נמצא מבואר שני אופנים בשיטת הרמב"ם. ויש לעיין איזה הצדק. ולדעתי נראה יותר נכון כפירוש האחרון, ולפי"ז הוי בזה ספיקא דדינא דלשיטת התוס' פסול בוראי אם לא קמץ שמיני. ולשיטת הרמב"ם כשר, כמוש"ב. ז ואם כן הוא שיטת הרמב"ם אתי שפיר ג"כ הא דלא הביא הרמב"ם הספק של בין הבינים.