נזר הקודש - יומא קב

מלשכת בית אבטינס. וקשה טובא מה ס"ד דמקשן, וכי משום דתנא מחתת גבי גחלים, להכי לא יכול למיתני מחתת גבי קטורת. הלא ממילא מובן דמחתת דתנן הכא הכוונה מחתה דקטורת, דהרי תנא חפן מלא חפניו, ועוד בהא דמשני דהמחתת דהכא הוא דקטורת, וא"כ למה מסיים התנא דהיא מלשכת בית אבטינס. אמנם יפה ביאר לנו המאירי דמפרש דכוונת המקשן דכיון דמוציאין המחתה עם הכף, א"כ כמו שהכף הוא מלשכת הכלים, הנה כן היתה המחתה מלשכת הכלים, ושהיא גם כן מחתה של גחלים. (ביאור דבריו דכמו שהמחתה של גחלים היתה כלי שרת, הנה כמו כן גם מחתה זו היתה כלי שרת, ויש לומר ג"כ דהמחתה של גחלים דהיינו שהיתה מחזקת ד' קבין שלא היתה משמשת לזה כיון שלעבודה זו היה חותה בבת שלש קבין ובההיא מכניס, להכי היו נוטלין המחתה ההיא לנהוג בה כבוד, והיתה משמשת לקטורת). ועל זה מקשה הש"ס והא תנא ליה נמי מחתה באידך פירקין דלעיל (והביאור שהיתה של קודש) ותירץ בה שמחתה של קטורת קאמר. והיו מוציאין אותה מלשכת בית אבטינס ומוליכין למקום שהניח שם מחתת הגחלים, יעוי"ש. וכוונת המאירי דהכלים מלשכת בית אבטינס היו חול. ובזה אתי שפיר דנקט התנא מחתה ולא תנא כלי מלא קטורת מפני שלא היתה כלי שרת, וכמו שכתבנו לעיל, וקורא אותה מחתה על שם שחותה את הקטורת מהמקום הצבור בבית אבטינס מפטמי הקטורת או להורות לנו שיש להוליך המחתה עם הקטורת אצל המחתה עם הגחלים, וכנראה שלזה מכוון המאירי. ד והנה בירושלמי פריך ג"כ ולא כבר תנינתה נטל את המחתה וכו' בינו מתניתא את הכף ואת הבזך אמר רבי יוסה הדא אמרה כלי חול הוא, אין תימר כלי קודש דבר שקדש בכלי נפדה וכו' יעוי"ש, מבואר דכיון דתנא התנא בזך, ראו לחקור אם הוא כלי קודש. - ולהכי התנא דמשנתינו תנא מחתת, והכוונה מחתת לקטורת, והיה ידוע דלא נתקדשו רק המחתת המשמשת לגחלים. ה והנה יש לתמוה על הרמב"ם מדוע שינה וכתב כלי מלא קטורת, אשר בזה יש מקום לומר דהיתה כלי שרת. ונראה דהרמב"ם לשיטתו דסובר בפר"ב מכלי המקדש ה"ו דמעשה הקטורת בקודש בתוך העזרה ומשל הקדש, והמפטם את הקטורת מן החולין או בכלי של חולין פסולה, יעוי"ש. והיינו דפליגי בזה הכא בירושלמי ובירושלמי פר"ד דשקלים, וזהו גם סוגיא דש"ס כריתות ז', ועי' בכס"מ. וכיון שכן שפיר מדייק הרמב"ם וכתב כלי מלא קטורת דהיינו כלי שרת, כיון שהקטורת מקודשין הן. ואעפ"י שפליגי אמוראי בזה בירושלמי שם, וא"כ לכאורה תקשה ממשנתינו מדנקט מחתה, ולא כלי. - אפשר לומר דיפרשו כהמקשן דהכא דהמחתה היתה קדושה, וכמו שכתבנו בפירושו של המאירי. וגם הברייתא דתנא מלשכת בית אבטינס. הנה בירושלמי שם פליגי בזה גם בהא דבית אבטינס נמצא לפי"ז דבזה פליגי המקשן והתרצן, דהמקשן סבר לפרש המשנה דהקטורת היו מקודשין. והתרצן סבר דהקטורת נעשין בחולין וכמו שנתבאר. ו שם, כף ביוהכ"פ למ"ל מלא חפניו והביא אמר רחמנא משום דלא אפשר דהיכי נעביד נעייל והדר נעייל הבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות. ויש לעי' היאך הדין בשעשה כן בב' הבאות אם העבודה נפסלת בזה. והיינו דיש להסתפק בכוונת התורה דמיעטה שתי הבאות אם הוא מצד דהבאת המחתה בלא הקטורת, או להיפך הבאת הקטורת בלא המחתה. דהוי חסרון בעצם העבודה, וממילא קאי על זה חוקה לעכב, או"ד דכוונת התורה למעט שתי הבאות, בכדי שלא תהיה ביאה ריקנית, מטעם דכיון דאפשר בביאה חדא אף שהיא בקשה, אבל אסור לעשותם בשתי הבאות בכדי שלא תהי' ביאה ריקנית, אבל אין זה פסול בעבודה, - ומצוה הבאה בעבירה לא שייך הכא כיון שאין עבירה בעצם המצוה כההיא דהירושלמי פר' רא"ד במביא מצה דרך רה"ר, וגם לפי המסקנא דמטעם דלא אפשר מוכרח לקבל את המחתה בימין ואת הכף בשמאלו אכתי יש לעיין היאך הדין אם עבר ועבר בשתי הבאות דהנה ביאה ריקנית איכא כיון שיש עצה בהבאה אחת. אבל מסופקני אם חילל עבודה. והנה ראיתי אח"כ בירושלמי דמכילתין הכל מודין שאם הכניסן אחת אחת כיפר, אלא שהוא עובר משום הכנסה יתירא, עי' איזה מהן הוא עובר חברייה אמרי על האחרונה, אמר לו רבי יוסי אומר לו הכנס, ואת אמרת הכין, אלא על הראשונה, יעוי"ש. מבואר דשתי הבאות אינן מעכבות את הכפרה. ומבואר ג"כ דאעפ"י שהעצה דהבאה אחת הוא בקושי, מ"מ איכא איסור דביאה ריקנית. - ותמהני טובא שלא הביא הרמב"ם איסור דשתי הבאות, וגם הא דבדיעבד כיפר, וצ"ע. ז שם כף ביוהכ"פ למ"ל מלא חפניו והביא אמר רחמנא וכו' וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים. ויש לעיין הלא כיון דכתיב ולקח והביא. הלא זה תליא אם אמרינן לקיחה ע"י אחר שמה לקיחה, ופליגי רבה ורבא בסוכה ל"ז דרבה סבר לקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה ורבא סבר שמה לקיחה. - הנה זה תינח לרבא, אבל לרבה אכתי לא יצאנו ידי חובה בלקיחת הקטורת ע"י כף. כיון דלרבא לא הוי זה לקיחה. ואם אי אפשר בשתי הבאות מטעם דהבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות, אבל יש להביא הקטורת בחפניו ונחתו למחתה דגחלים עלויה וליל כי מטי להתם ושקלי' בשיני' ונחתי למחתה. ואם בשביל שאין עושין כן גם לפני מלך בשר ודם וכו', אמנם כיון דמצד הדין לא הוי לקיחה באופן אחר א"כ מוכח דע"כ כן היתה כוונת התורה. וא"כ לרבה תקשה כף למ"ל. ומצאתי בגבורת ארי במלואים שנחית לזה. ח ונראה דכל עיקר סברת רבה בהא דלקיחת על ידי דבר אחר דלא הוי שמה לקיחה. זהו דוקא באופן שמשנה מהלקיחה הרגילה, דהיינו שמשנה מסתם לקיחה, אז אמר רבה דלא הוי לקיחה. אמנם לקיחה כזו באופן שהיא לקיחה הרגילה כדרך שהעולם נוהג, וזהו לקיחה ע"י דבר אחר, גם רבה מודה דהוי לקיחה מעליא. - ולהכי הכא בהא דמלא חפניו דאם מעייל הקטורת בחפניו יהיה מוכרח לינקוט המחתה בשיניה שזה יוצא מדרך הרגיל. ואם מעייל