נזר הקודש - יומא קא

מהקרבן של יוהכ"פ עצמו, ולהכי מוקי הש"ס בחלבי שבת קריבין ביוהכ"פ, ורבא פריך על זה הא בכל יום תנן יא ועוד נראה מהא דהקשו התוס' בהדרשא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול. מהא דאיתא בשבת כ' בכל מושבותיכם למישרי איברים ופדרים, ועל כרחך איברים ופדרים של ערב שבת דאי של שבת מעולת שבת בשבתו נפקא יעוי"ש, וקשה הלא אפשר לומר דהקרא מלמדנו על של שבת עצמו היינו בהקרבן של שבת שנפסל באופן דאם עלו לא ירדו. וגם בתירוץ הרב ר' פורת שמתרץ דמעולת שבת בשבתו יש לפרש בשחיטה וזריקה, ומדוע לא קאמר דעולת שבת בשבתו יש לומר דהיינו הקרבן שנפסל היום ומקריבין האיברים בשבת, מכל זה מוכח דאין שום יתרון להקרבן שנפסל אף גם בהקרבן של שבת עצמו, ודינו כמו האיברים ופדרים מערב שבת. יב תוס' ד"ה תחילתו וכו'. לענין קרבן הבא בטומאה אם מקטירין בטומאה, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף פ"ד דף הספר. א ע''ב, המכבה אש מחתה ומנורה. ופירש"י לאחר שחתה גחלים למחתה או למנורה כיבן הנה משמע דמיירי שחתה הגחלים, וטרם נתנן במחתה, אלא שחתה מן המערכה והזמינן לכך, ג"כ נקרא אינתק למצותה, בזה שנפרשו הגחלים ממקורם, וכן משמע מפירש"י לקמן שפירש לשום אותן למחתה. וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב בפר"ב מתו"מ ה"ו וז"ל אבל אש מחתה ומנורה שהכינה במזבח יעוי"ש, והביאור בזה דהרי זה כמו דחוי מן האש של המזבח. ב והנה בחידושי הריטב"א מפרש אש של גחלים דמחתת הקטורת דיום הכפורים דלפני ולפנים, וגחלים שנוטל להדליק בהם נרות שבכל יום ויום, יעוי"ש. ותמוה ולא אדע פתרון מה זה דחקו לרבינו הריטב"א לפרש דהמחתה הכוונה למחתה דיוהכ"פ דלפני ולפנים, ואפשר דמדנקט מחתה ומנורה. ואם הכוונה מחתה לקטורת שבכל יום ויום, א"כ הרי"ז כמו מחתה למנורה ומדוע נקט מחתה, ומנורה, להכי פירש שיש רבותא במחתה, דהיינו שהיא המחתה דיוהכ"פ שמוליכה לפני ולפנים והיא קדושה בקדושת כלי שרת לכו"ע, ומכל זה פטור על הכיבוי. ורש"י לא נחית לזה משום דרש"י מפרש שעדיין לא נכנסו הגחלים בהמחבת אלא מונחים הם על המזבח, דהיינו שמוכנים הם לתתם במחבת, וא"כ אין יתרון להגחלים אם הם לקטורת שבכל יום ויום או לקטורת של יוהכ"פ דלפני ולפנים, כיון שטרם נכנסו במחתה שהיא כלי שרת. אבל תקשה למה פרט מחתה ומנורה. ואפשר שהכוונה בין לקטורת שהלקיחה על ידי מחתה. ובין למנורה שלא אמרה תורה שתהי' הלקיחה על ידי מחתה מצד הדין. קרינן להו אינתק למצותייהו. אמנם מדברי המאירי משמע דלא קרינן אינתק למצותה רק אם חתה אותם במחתה, והוא דפירש וז"ל ומ"מ אם לקח אש מן המזבח להקטיר ממנה קטורת, או להדליק ממנה את המנורה אפילו העלן למזבח וכבן פטור, שכבר נתקן לעבודה אחרת ואינה קרויה עוד אש של מזבח עכ"ל, יעוי"ש. והנה מה שכתב אפילו העלן למזבח וכבן פטור. לכאורה אין לזה ביאור דהלא גם כשהיה במזבח והכינם לזה הוי אינתק למצותה ולא קרינן בהו אש המזבח, וא"כ פשיטא כשהורידן מן המזבח והעלן אח"כ דפשיטא דפטור, וע"כ צריך לומר דמפרש המאירי הא דמחתה ומנורה. היינו שהיו במחתה בין לקטורת ובין למנורה, ומפרש ומנורה דגם למנורה היו הגחלים במחתה. ודוקא באופן זה נחשב אינתק למצותה. ולהכי מחדש ואמר דאם אח"כ היינו לאחר שהיו במחתה העלן להמזבח דהיינו שפזרן על גבי המזבח לא מהני עוד להיות נקרא אש של המזבח. נמצא דלדעת המאירי לא נקרא אינתק למצותה רק באופן שהיו הגחלים חתויים במחתה. ג אמנם לפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס דכבייה בראשו של מזבח דכו"ע לא פליגי דחייב. דהנה לפי פירש"י אתי שפיר דכיון דלא הוי אלא הזמנה לחודיא אמרינן דבזה לא יצאו עדיין מלהיות נקרא אש המזבח. אבל לפירוש המאירי שכבר היו במחתה הרי"ז מעשה גמורה. ושפיר הוי אינתק למצותה אפילו אם עומדת המחתה על המזבח. ד שם, המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכבה חייב, והקשו בתוסי"ש הקשה הרב ר' אלחנן מהא דתנן בזבחים פ"ו גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר, וכיון דלא יחזיר נשלמה מצותה ואיך חייב משום מכבה, ויש לומר שיש חילוק בין פקעה מעל המזבח להורידה עכ"ל, וביאור הדברים דגחלת שפקעה מעל האש, הרי"ז כנדחה מן המזבח, וכן פירש הריטב"א וכתב מפני שהמזבח דהאם. אבל כשמוריד אדם אין עליו תורת דחוי ומחויב להחזירם על המזבח. פרק חמישי א דף מ"ז, משנה, הוציאו לו את הכף ואת המחתה. הנה האי מחתה לא הוי מחתה של גחלים, אלא מחתה דקטורת, דהיינו כלי מלא קטורת, כמבואר בגמרא. ויש לדייק מדוע קתני מחתה דהשם מחתה היא על שם שחותה גחלים, והרמב"ם בפר"ד מעבודת יום הכפורים כתב כלי מלא קטורת, ושינה מלשון התנא דקתני מחתה. ויש להבין מדוע נקט התנא מחתה. ועל זה פריך בגמ' מחתה הא תני לי'. עד דמשני שהיא דקטורת, ומדוע לא נקט התנא כלי מלא קטורת. ב ונראה דאי הוי תנא כלי מלא קטורת הוי משמע דהכלי היא כלי שרת, והקטורת נתקדשו. ובאמת הקטורת המה חולין עדיין. דאל"כ היאך מניחין לחפון ע"כ יתפזר מהן על הרצפה, והולכין קדשים לאיבוד כמו שהקשו התוס' לעיל גבי גחלים שמערה מתוך ארבע לשל שלש. וע"כ צריך לומר דהקטורת טרם נתקדשו, וכן משמע לקמן דבעי הש"ס אם החפניו ככלי שרת, וכיון שמבואר דהקטורת חולין הן, להכי לא תנא כלי מלא קטורת בכדי שלא נטעה דהוי כלי שרת. ג גמרא, מחתה הא תנא ליה נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחותה ויורד, ומשני התם מחתה דגחלים. והכא מחתה דקטורת דתניא הוציאו לו את הכף ריקן מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת