נזר הקודש - יומא ק

אנוסין יש לו תשלומין יעוי"ש. אבל דבריו דחוקין מאד דהיאך ס"ד לומר כן דיש תשלומין לקרבן שזמנו קבוע. ז ונראה דכוונת התוס' דיש למידרש עולת שבת בשבתו שהכוונה דשבת אחרת משלים לאותו שבת. ומזה נדרש דחלבי שבת קריבין ביוהכ"פ, וכדפירש"י בשבת קי"ד. והכוונה בששתי שבתות סמוכין זה לזה כמו יוהכ"פ ושבת הסמוכין או שבת ויו"ט סמוכין, ובזה אמרה תורה ששתי השבתות הסמוכין הם כיומא אריכתא, ומה שחסר בזה משלים השני. ויש להמתיק זה משום דבקדשים הלילה הולד אחר היום, וממילא מוצאי יוהכ"פ בליל שבת, הלילה שייך ליוהכ"פ במה שנוגע לדינא דקדשים, ולענין אברים ופדרים פשיטא שתורת יוהכ"פ עליהן, ומזה נלמד דחלבי שבת קריבין ביוהכ"פ. וכיון דהלילה נחשב ליוהכ"פ, א"כ יש לומר דגם למחר ביום השבת נמשך אחרי הלילה להיות בכחו להשלים מה שחסר ביום שלפניו, דהיינו ביוהכ"פ, ותצא מזה שאם היו אנוסין ולא הקריבו התמיד ביוהכ"פ שיש להקריבו גם ביום השבת, ובאופן זה לא נקרא תשלומין כיון שאנו סוברים דהני תרי שבתא כחדא נינהו לענין זה, כן נראה בביאור כוונת התוס'. ומסקי התוס' דלאחר שרבתה תורה למישרי איברים ופדרים של שבת עצמו דמותר וגם מצוה איכא להקטירם אעפ"י שאפשר להקטירם במוצאי שבת, ממילא מוקמינן קרא דעולת שבת בשבתו למישרי חלבי שבת דקריבין ביוהכ"פ, או ביו"ט, והיינו דמוקמינן קרא במסתברא. ולא דרשינן לומר דאיתא לתשלומין לעצם הקרבן בהני תרי שבתי הסמוכין. - זהו מה שנראה בביאור דברי התוס'. ח שם, ופליגא דרב הונא דאמר תחילתו דוחה סופו אינו דוחה. וקשה מה שייך לומר ופליגא דהלא ר"א משום בר קפרא אמר משום ר' מאיר, דהיינו ר"מ שאמר והיום חמש, וסבר דעושין מערכה בשביל איברים שניתותרו, ולמד כן מקרא להכי סבר ד"מ שדוחה שבת, אבל רבנן דפליגי על ר"מ ולא סברי למערכה זו ע"כ סברי רבנן דאינו דוחה שבת, וע"כ דב הונא אליבא דרבנן קאמר. וע"כ סבר הש"ס דרב הונא אמר כן אליבא דכו"ע דהיינו ר"מ סבר כן דסופו אינו דוחה שבת. - וע"כ הא דקאמר ר"מ והיום חמש. היינו באופן שהיה שבת ויוהכ"פ סמוכין ועושין מערכה לחלבי שבת דקריבין ביוהכ"פ, וכן משמע מפירש"י ד"ה ופליגא דפירש"י דבכל יום הוא לבר משבת, וזה קאי אליבא דר"מ. וכן משמע מדברי התוס' ד"ה תחילתו דמפרשי בדברי רב חסדא, דסופו איברים שניתותרו אין דוחין היינו שאין עושין להן מערכה בפני עצמן, יעוי"ש, וזה קאי אליבא דר"מ, וזהו שקאמר הש"ס ופליגא דהיינו אליבא דכו"ע. והנה בירושלמי דיומא שכתבנו לעיל מסיק כן דאיברים שניתותרו עושה להן מערכה אף בשבת. ומשמע דסבר הירושלמי שגם רבנן דר"מ סברי כן, והוא מדלא אמרו שם דרבנן פליגי בזה. ותמוה דהלא יש לומר דרבנן דלא סברי דעושין מערכה לזה אפשר דאין מחללין שבת על זה. וע"כ דסבר הירושלמי דגם רבנן מודו דמחללין שבת בעצם הקטרה, דהיינו להקטירן בשבת, ודק במערכה מיוחדת פליגי רבנן. אבל בעצם ההקטרה גם רבנן מודו. וממילא ר"א משום בר קפרא שאמר ואפילו בשבת גם אליבא דרבנן אמר כן. והיינו דאין לנו לעשות פלוגתא רבתי בין ר"מ ורבנן. וכן כתב המל"מ שם, ומביא ראיה מהא דהקשו התוס' מהא דקאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת, ואם בר קפרא אליבא דר"מ אמר, א"כ דלמא דרשא זו אליבא דרבנן יעוי"ש. ולפי מה שביארנו כן הוא שיטת הירושלמי. והרמב"ם פסק כר"ה דסופו אינו דוחה שבת. וגם חלבי שבת אינן קריבין ביוהכ"פ כמבואר בפר"א מתו"מ ה"ז, וגם פסק כר' יוסי דאין עושין מערכה. ט והנה אנן קיי"ל כרב הונא דאיברים של ערב שבת אינם דוחים את השבת שהתמיד תחילתו דוחה וסופו אינו דוחה לא מיבעי' פסולים אלא אפילו כשרים, וכן פסק הרמב"ם בפר"א מתו"מ ה"ז. אבל יש לעיין היאך הדין באיברי תמיד של שבת עצמו שנפסלו באופן שאם עלו לא ירדו, אפשר דבזה לא נדחה דינא דבר קפרא כיון שזה נקרא תחילתו דהרי הוא של התמיד שבת עצמו. ומצאתי במל"מ שם בפר"א מתו"מ ד"ה ודע שחקר בזה על שני אופנים בין אם משלה בהן האור, או גם בשלא משלה בהן האור, יעוי"ש. י ונראה דיש להוכיח מסוגיא זו עצמה בזה דפריך הש"ס לבר קפרא ואפילו בשבת תנינא והיום חמש, ומשני איצטרך סד"א ה"מ היכא דחל יוהכ"פ להיות אחר השבת דחלבי שבת קריבין ביוהכ"פ, ועל זה פריך רבא מאי האי דלא חייש לקמחיה הא בכל יום תנן. ואם אמרינן דהאיברים שנפסלו בפסול דאם עלו לא ירדו דקריבין בשבת לכו"ע. א"כ היה יכול הש"ס לשנויי דהא דתנן והיום חמש, היינו מערכה להאיברים שנפסלו בקרבנות של יוהכ"פ עצמו באופן שאם עלו לא ירדו, וזה שייך בכל יום הכפורים והיינו גם אם חל יוהכ"פ באמצע השבת. ומדלא קאמר הש"ס כן, ע"כ מוכח דסבר הש"ס דהקרבנות פסולין אף בקרבן של אותו יום ממש אין לו יתרון לענין זה לדחות יוהכ"פ וע"כ הטעם בזה דכיון שנפסלו, אעפ"י שיש מצוה להקטירן מטעם שאם עלו לא ירדו. - אבל אינם שייכים להקטרה דמועדו האמורה בתורה דוקא, על אותן קרבנות שהם חובה ליום. ולא באופן שהוא רק בגדר מצוה, ואינם מסלקים החוב של החובת היום. ולא מיבעי' בשלא משלה בהן האור, אלא אף בשמשלה בהן האור. הנה המשלה בהן האור ע"כ אף שעל ידי זה נעשה ככשרים, אבל לא נעשה על ידי זה קרבן הבא לשלם מה שחובה הוא ליוהכ"פ, דהרי מקריבין במקומם קרבן אחר. ואפילו באופן שאין נדרש לקרבן אחד, דהיינו שהאיברים ופדרים נפסלו והקרבן נשאר בכשרותו, ואינם מעכבים את הקרבן. - ולא נדרש לקרבן אחר, מ"מ כיון שהם פסולים. אינם שייכים להקרבן של החובת היום ורק מצוה בעלמא איכא בזה להקריבן מטעם דנעשו לחמו של מזבח. - והרי הם כאילו הם מערב יוהכ"פ. ולהכי פשיטא להש"ס דלמאן דלא סבר כבר קפרא הנה כמו שאין מקריבין איברים ופדרים של ערב יוהכ"פ ביוהכ''פ. הנה כמו כן אין מקריבין האיברים ופדרים שנפסלו