נזר הקודש - תמיד ט

ורשב"ג סבר הלעיטהו וכו', אבל רבנן סברי שיש לחוש גם לאנשים שאינם מהוגנים שלא יכשלו באיסורים, וא"כ גם בלא אזהרת התורה היה נדרש לשמירה, וע"כ דאזהרת התורה הוא למעשה המצוה, וכן כתב הרמב"ם וז"ל, ואם בטלו שמירה עברו בל"ת וכו' הא למדת ששמירתה מצות עשה, וא"כ תמוה מה זה דחקו להמפרש לומר דלא נדרש שמירה בשביל גנבי, דהלא שפיר יש לומר דבאמת היה נדרש שמירה בלאו הכי, רק יש בזה גם עבירה דל"ת וביטול עשה גם כן. ואפשר לומר דרצה המפרש ליתן טעם גם לרשב"ג דסבר הלעיטהו וכו'. ועוד דבשביל סברא דאין עניות מקום עשירות שגם זה הוי דין תורה כמבואר בש"ס דבשביל זה יש לפסוק כרשב"ג. שם במשנה בבית אבטינס ובבית הניצוץ היו עליות והרובים שומרים שם, וכתב המפרש דעליות לא נתקדשו בקדושת עזרה להכי היו שומרים גם בלילה והיו יכולים הכהנים לישב שם כשהיו עייפים כדאמרינן בפסחים פ"ו דגגין ועליות לא נתקדשו יעו"ש. וקשה דהנה משמע מזה דאם עליות נתקדשו לא היו יכולים הכהנים להיות שם בשמירה מטעם איסור ישיבה בעזרה. ולפי"ז מדוע לא הביא הש"ס בפסחים שם להוכיח דגגין ועליות לא נתקדשו ומדלא הביא הש"ס ראיה ממשנה זו ע"כ מוכח דאין מזה הוכחה, והיינו דיש לפרש דהשלשתן היו בנויות כנגד שערי העזרה, וזהו חוץ לעזרה. וכן מצאתי בהמאירי שמפרש ששלשתם חוץ לעזרה היו בנויות כנגד שערי העזרה כמו שיתבאר, ומתוך כך היו יכולים לשמור בתוכם, שאילו היו מן העזרה לא היו יכולין לשמור בתוכם שאין ישיבה בעזרה עכ"ד, ולפי פירושו אתי שפיר סוגיא דפסחים כמו שכתבנו. והנה יש לומר דסבר המפרש כשיטת התוס' זבחים ט"ז ד"ה מיושב, דאיסור ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן, ולהכי לא מצי הש"ס בפסחים שם לאתויי ראיה דגגין ועליות לא נתקדשו מהא דשומרים הכהנים שם, דאי אפשר בלא ישיבה, דאפשר דלצורך מצוה דשמירה שהוא דאורייתא לא העמידו דבריהם, ואין מזה ראיה לענין קדושה. ואין להקשות הלא אין שבות במקדש, וא"כ היאך אפשר לומר שהאיסור ישיבה בעזרה היא מדרבנן, אבל לא קשה, דדוקא שבות שהוא באיסור חוץ למקדש אינו נוהג במקדש, אבל איסור דרבנן שכל איסורו הוא רק למקדש בזה יש לומר שהוא מדרבנן שרבנן אסרו לישב במקדש בעזרה. שם במשנה והרובים שומרים שם, מבואר בגמרא דמשום הכי קרי להו רובין משום דלא מטו לידי עבודה, והמפרש מפרש שהיו פחותין מי"ג שנה, וכן מפרש מרן בכס"מ ברמב"ם פר"ח מבית הבחירה, וכן פירש התוס' יו"ט. - ולכאורה קשה טובא הלא שמירה זו מצות עשה כמו שכתבו הרמב"ם שם והסמ"ג במצוה קס"ה, והיאך היו מניחין לזה קטנים שאינם בני חיובא. ומצאתי במל"מ שהקשה בזה יעו"ש. ועוד תמוה היאך היו מניחין לקטנים כיון שאינם בני קיום המצוה עדיין וחסרה בזה מצוה דשמירה ובס' ב"ש הוסיף להקשות שהרי אהרן ושני בניו נצטוו והמה היו גדולים, וא"כ אין לחדש שמקיימין המצוה גם על ידי קטנים. ונראה דכיון דאמרה תורה במדבר ג' ואת אהרן ואת בניו תפקוד, וכן בפ' קרח במדבר י"ח, ואתה ובניך אתך תשמרו, ושם במדבר ג' והחונים לפני המשכן קדמה וגו' ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש, ומזה יליף הש"ס עיקר מצוה דשמירה כמבוא' בגמרא וברמב"ם שם. והנה מדכתיב בכל מקום אהרן ובניו וסתם בנים גם קטנים במשמע, אם לא מיעטה התורה בהדיא קטנים משום דשם בן משמעותו גם קטן, ומטעם זה גבי טומאה שאמרה תורה אמור אל הכהנים בני אהרן גם קטנים במשמע, והגאון מלבי"ם שם מבאר דבכלל בני גם קטנים במשמע, ומביא ראיה לזה. ולפי"ז גבי שמירת המקדש בכל מקום אמרה תורה אהרן ובניו, לכן גם הקטנים בכלל בני שמירה, והיינו דקיום המצוה דשמירה על הכלל נאמרה לכל הכהנים, אבל כיון דגם הקטנים המה באזהרה זו להכי הם בני שמירה, וקיום העשה מתקיים על ידם כיון שלא נאמרה המצוה על הפרט, רק על הכלל נאמרה, ושפיר מתקיימת המצוה להגדולים על ידי הקטנים גם כן, וקושיות הב"ש שהקשה דכיון דאזהרה נאמרה לאהרן ולבניו, והם היו גדולים, זה לא קשה, דאין דנין אפשר מלא אפשר דשאני התם שלא היו אז קטנים, עי' בספר חק נתן שנחית לזה. אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר בלאו הכי, דכיון דאמרה תורה אהרן ובניו, יש בזה אזהרה לקטנים גם כן כמו גבי טומאה לנפש יש בזה אזהרה לקטנים גם כן