נזר הקודש - תמיד י

מדאמרה תורה אהרן ובניו, ונהגו לעשות השמירה גם על ידי קטנים שאינם בני עבודה עדיין. אמנם עדיין קשה, היאך סומכין על הקטנים כיון שאין נאמנות לקטנים, וא"כ אפשר שהיו ישנים וחסרה השמירה. - ומצאתי בשו"ת עין יצחק סימן א' שהקשה בזה. - אמנם לפי מה שכתבנו שהתורה כללה להקטנים עם הגדולים והיינו שאמרה תורה שהקטנים הם בני שמירה הרי זה כעין גזירת הכתוב שיש לסמוך עליהם ויש להם נאמנות בזה, וזהו מפני כי שמירת המקדש עליהם ג"כ. עוד נראה שיש בזה ענין ערבות וגם הקטנים בכלל, וכאשר יבואר. בפ' נצבים בפסוק הנסתרות וגו' והנגלות לנו ולבנינו. והנה ולבנינו אם הכוונה בבני חיובא ובא הרי זה ממש לנו כיון שהם בחיוב מצות, וע"כ הא דאמרה תורה ולבנינו, הכוונה הקטנים, והם בערבות כמו הגדולים - וזה מתאים לזה שאמרו בשו"ט - כי הקב"ה בשעת מתן תורה קבל התינוק והתינוקת שיהיו ערבים לקבלת התורה, וזהו שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ויש לזה רמז גם בתורה בזה שאמרה תורה ולבנינו - שע"כ הכוונה על הקטנים. אבל קשה הא קטנים לאו בני ערבים נינהו כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ו מהל' מלוה ולוה הי"ז וז"ל, קטן שערב את אחרים הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלום אף כשיגדיל, וזה שנתן את מעותיו על פי הקטן אבד את מעותיו שאין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו ולא בערבות ולא בכל כיוצא בזה, ודין אמת הוא וכן ראוי לדון, עכ"ל. וכן פסק המחבר בחו"מ סימן קל"ב ס"א יעו"ש. והנה משמע מדברי הרמב"ם שגם אם נעשה ערב קבלן כן הדין שאינו מחויב לשלם לכשיגדיל, וזה מדכתב שאין לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו, ויש בכלל הזה גם ערב קבלן. והנה בבעל התרומות בשער ל"ה מסתפק בזה, וכתב דאפשר דערב קבלן דינו כלוה ומחויב לשלם לכשיגדיל, יעו"ש. אבל מדברי הרמב"ם משמע שגם ערב קבלן אין לקטן להשתעבד, וכן מורה לשון הטור, וכן כתב הסמ"ע שם בחו"מ יעו"ש. וא"כ לפי"ז לא יצוייר ערבות בקטן, ולפי"ז מדוע קבל הקב"ה הקטנים לערבים. והנה יש לעיין היאך הדין בשנעשה הקטן ערב לצורך מזונות, דהנה מבואר דעת הרא"ש בשלוה הקטן לצורך מזונות דחייב לשלם לכשיגדיל. ובטור מבואר דעת הרא"ש בזה שהוא תקנת חכמים משום כדי חייו. ואפשר שגם בערבות כן הדין, ולפי"ז כיון שכל עיקר חיי ישראל הוא בשביל התורה, להכי נעשו גם הקטנים ערבים ומחויבים לשלם כשיגדילו. אמנם נראה להוכיח דשאני ערבות מהלואה וע"כ דבערבות לצורך מזונות ג"כ לא מהני, והוא מדברי הב"י בחו"מ סימן רל"ה, בזה שכתב הטור שיש שני דיעות בין הראשונים בשלוה לצורך מזונות אם מחויב לשלם לכשיגדיל, כתב הב"י וז"ל, וכתב הרבינו ירוחם בנתיב י"ט שאם ערב הקטן את אחרים פטור לשלם אף לכשיגדיל יעו"ש. וקשה מדוע הביא בזה דברי רבינו ירוחם והרי דין זה מוסכם, וכבר כתב בזה הטור בסימן קל"ב, ולמה מביא זה בשם הרבינו ירוחם. וע"כ דבא ללמדנו דשאני ערבות מהלואה, והיינו דאעפ"י שבלוה לצורך מזונות יש פוסקים דחייב לשלם לכשיגדיל, אבל לא כן בערבות דאפילו בשערב לצורך מזונות דהיינו דהלוה מבטיח לו מזונות עבור הערבות ג"כ אינו חייב לשלם לכשיגדיל. - וכן מצאתי בספר שער יהושע סימן ט"ז, שזהו כוונת הב"י. וגם בשו"ע סימן רל"ה כתב להאי דינא דהרבינו ירוחם אחרי שהביא השיטות דהלואה לצורך מזונות. ולפי"ז קשה טובא מה מהני הערבות דהקטנים דקבלת התורה כיון שאינם מחויבים בתשלומין לכשיגדילו. ונראה כי אין שייך קטן לפני הקב"ה, כי אין שייך קטנות לפני ד' מפני שדבר ד' אל הנשמה, והנשמה גדולה היא מבראשונה, גם קודם היציאה לאויר העולם ונברא קטן מפני שזהו רצון ד' שיבוא לידי השתלמות על ידי מעשה ויגיעה בלימוד התורה. - וזהו הביאור שאמרו חכמים קטן בפניו כשלא בפניו דמי - והיינו כי לא אמרו חז"ל דקטן כמאן דליתא אלא הקטן שלפנינו באמת הוא גדול מצד היצירה והנשמה שלו, ורק דיש לדון דשלא בפניו הוא מפני שטרם הגיע לשלימותו, אבל השלימות הצורה כמאן דאיתא, וחסרון זמן לא נחשב למחוסר מעשה, ורק עתה הוא שלא בפניו. - וזהו הביאור קטן בפניו כשלא בפניו, כי יש לו פנים מצד עצמו, רק העומד לפנינו נחשב לשלא בפניו, וכשעושין לו גמר דין במשפט יש לנו לידע כי המשפט הוא לגדול ולא לקטן, ואין דנין אותו לגדול כיון דהוי שלא בפניו. ובזה יש להשיג על הגאון ר' צבי הירש בתשובה עין יצחק סימן ע"ט אות י"ד שמדמה הקטן להא דשור הנסקל שאין דנין את השור אלא בפניו