נזר הקודש - תמיד עו

מעשה. - וקשה מדוע לא הוי הליכה לעזרה מעשה:

ויהא חייב מלקות שעבר על לאו דלא יראה, עי':

בשאג"א סימן ל"ב שהקשה בזה. - אמנם יש ליישב שלא אסרה תורה לכנס בלא קרבן לעזרה דהרי יכול להביא קרבן כל ימי הרגל, נמצא:

דהכניסה היתה בהיתר, וכשעבר ולא הביא הרי זה בשב ואל תעשה, ובדמיון זה הסתפק המל"מ בפר"י מהל' כלאים אם המעשה בתחילה נחשבת למעשה להיות לוקה, ובספר משנת חכמים הביא מזה שכתב הרמב"ם בפר"ה ממלכים ה"ח וז"ל, אסור להשתקע במצרים ואין לוקין על לאו זה לפי שהכניסה היתה בהיתר דהרי מותר לחזור לפרקמטיא יעו"ש, הרי חזינן דהמעשה דהיתר לא נחשב למעשה כשעובר אחר כך בשב ואל תעשה, וזהו שיטת הרמב"ם הכא גם כן. - כתב הרמב"ם שם והשמחה האמורה ברגלים הוא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה ואלו הם הנקראים שלמי שמחת חגיגה שנאמר וזבחת וגו', ונשים חייבות מבצוה זו עכ"ל. וכתב הראב"ד א"א לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה, עכ"ל. וביאור דבריו מבואר בדברי מרן עפ"י סוגיא דקדושין וכפירש"י יעו"ש, והיינו שאין האשה שייכת להקרבן, עי' בלח"מ שמפרש כוונת הרמב"ם שמפרש כפירוש התוס' שהבעל מחויב לשמחה לאשתו גם בהקרבן. אמנם מדברי הרמב"ם משמע כפשוטו שהאשה בעצמה מחויבת בקרבן שמחה. אמנם יותר נראה דהרמב"ם פוסק כרבי זירא בר"ה ו' דסבר דאשה מוזהרת בבל תאחר, ולדידיה אשה מחויבת בשמחה, וכמו שכתב בפרי"ד דמעה"ק הי"ד. וכן נראה מזה שכתב הרמב"ם לקמן בפר"ב ה"ד וז"ל, כל שחייב בראיה חייב בחגיגה וכו' וכולם חייבים בשמחה חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא מפני שאינם אוכלים בקדשים יעו"ש ומשמע מזה דאשה שאוכלת בקדשים חייבת בשמחה דהיינו בשלמי שמחה, וכן נראה מפשטות הסוגיא בקדושין ל"ד דפריך ונילף משמחה דאשה מחויבת במ"ע שהזמן גרמא, ומשני דהוי שלשה כתובין וכו' הרי מבואר דאשה מחויבת בשמחה כאיש וזהו גם דעת הסמ"ג במצוה דעשין רכ"ז שכתב והשמחה נוהגת גם באנשים ובנשים. וגם פשטות הסוגיא חגיגה דף ו' עד הכא דמחייבא אימיה בשמחה אייתיתיה וכו' ופירשו התוס' דמכאן משמע דבשלמי שמחה איירי יעו"ש, וכן איתא שם בסוגיא דפריך וליטעמיך ותקשי לך חנה גופה מי לא מחייבה בשמחה יעו"ש, הרי מבואר דאשה מחוייבת בשמחה גם בקרבן, ורק שיוצאת בשמחה שהבעל מביא, דלא גרע משותפין דע"כ איתא בשותפות, דלא גרע מעולת ראיה וחגיגה דגם כן באין בשותפות, והטורי אבן הסתפק בזה, אבל כן איתא בתוספתא להדיא בפר"א דחגיגה דאיתא שם אם יש לו להביא מתוך ביתו הרי הוא מביא, נאם לאו משתתף עם אחרים ובלבד שלא יפחות מכשיעור, וזהו דינו של הרמב"ם דפוסק דאשה מחויבת במצוה זו, וכמוש"נ. כתב הרמב"ם בפר"ב ה"א וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש שאין הטמא ראוי לביאה, וכן הערל מאוס כטמא עכ"ל. והקשה הלח"מ דהרי מבואר בסוגיא חגיגה ד' בהא דתנא הערל והטמא פטורין מן הראיה ופריך בשלמא טמא וכו' אלא ערל אמאי ומשני ר"ע היא דמרבה ערל כטמא, משמע דלרבנן דלא סברי כר"ע מחויב ערל בראיה, יעו"ש. ונראה דבאמת לכו"ע גם ערל ליתא בראיה מטעם דמאיס כדאיתא בש"ס שם וביבמות ע"א, והש"ס פריך על לשון התנא דתנא ערל וטמא בהדי הדדי, וע"כ דסבר דשניהם שוה ודין אחד להם, ועל זה משני דר"ע היא, דמרבה ערל שדינו כטמא. והנה יש לדייק על לשון התנא דאמר פטורין מן הראיה, וקשה מה שייך לשון פטורין כיון שגם אסורים ליראות בעזרה, והנה על טמא יש לומר דמשכחת לה באופן שהכהן טמא, ונכנס לעזרה לעבוד עבודת צבור שהותרה לו טומאה, ומכל זה פטור מן הראייה כיון דלא חזי לראיה מצד עצמו. - ומצאתי אח"כ בטו"א שנחית לזה, אבל על הערל כיון שאסור לבוא בעזרה מה שייך לומר עליו שפטור, וביותר לר"ע דסבר דדינו כטמא ממש. . ואפשר לומר דנפק"מ בערל שמל במועד דהשתא ראוי הוא לבוא לעזרה וזה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור' אושעיא לקמן חגיגה ט' בדין חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דלר' יוחנן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני, וה"נ כן הדין בערל שמל במועד דאעפ"י דהשתא חזי לראיה אבל כיון דביום ראשון לא היה ראוי פטור הוא לגמרי, וכן הדין בטמא באופן זה, ובזה משמיענו התנא דהערל והטמא פטורין, והיינו אף שבאופן שאח"כ ראוין הן לעזרה, וזהו כשיטת ר' יוחנן.