נזר הקודש - תמיד עה

על תנאי בנדבה, והיינו כמו שהקשו התוס' הכא דאם הוא אשה ליהוי נדבה, ועל זה כתב הר"ן שם וז"ל, וכי תימא יתנדב ויביא על הספק, לאו קושיא היא שאין לו חיוב להתנדב בספק ראיה, עכ"ל. ביאור דבריו דכיון דספק אם יש עליו חיוב, אין להטיל עליו חיוב להביא קרבן נדבה על תנאי. ולכאורה דבריו תמוהין והלא כיון שיש ספק חיוב מדוע לא יעשה להוציא עצמו מספק ככל ספיקא דאורייתא. ונראה דכוונת הר"ן דספק ראיה לאו ראיה היא, וממילא גם כשיביא קרבן על תנאי לא יצא מידי ספיקא בקיום ראיה, כיון שספק ראיה לאו ראיה היא, ועל זה לא אמרה תורה ולא יראו פני ריקם, כיון שלאו ראיה היא, דהתורה אמרה ראית פנים, פנים של ודאי, וע"כ דהרמב"ם גם כן מפרש הסוגיא דזהו כוונת הש"ס דלא בעינן זכורך למעט טומטום, ועל זה משני אביי דבא למעט כשביציו מבחוץ. אמנם קשה טובא דהלא בכל מקום שאמרה תורה זבחים יש בזה למעט עופות שאינם בכלל זבח וכמו שאיתא בזבחים קי"ט זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות, הרי דמלת זבחים יש בזה מיעוט למנחות ולעופות גם כן, ועי' במל"מ שהקשה בזה, יעו"ש. וכן איתא בזבחים צ' והרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח יעו"ש. ובירושלמי חגיגה פר"ד ממעט עופות ומנחות מקיום מצוה דשמחה מדכתיב זבח. וגם מהברייתא עצמה יש לדייק דאם אמרינן דלא גריס הרמב"ם עופות בברייתא אלא בא למעט מנחות לחודיא, אם כן למה לי' להתנא למיתני תרי בבי בדינא קמייתא ממעט למנחות בבנין אב דחגיגה דזבחים דוקא בדמיון לחגיגה, ובדינא בתרא מטעם לשלמים מבנין אב דחגיגה דבעינן ראויה לו דהיינו עולה דכולה כליל ולא שלמים, וקשה דלמעט מנחות בדינא בתרא סגי, ודינא קמא למ"ל. אבל אם אמרינן דהתנא בא למעט עפות דהיינו עולה שפיר בעינן לדינא קמא גם כן דהיינו דאעפ"י שיש בזה הדמיון לחגיגה בראוי לו מפני שעולת העוף כולה כליל, אבל אין בזה דמיון לחגיגה, מטעם דחסר התנאי דזבחים, ועי' בטו"א שמדייק גם כן בזה. ונראה לפרש דבאמת הגירסא להרמב"ם כמו שהוא לפנינו, אמנם הרמב"ם מפרש להברייתא דמעיקרא סבר התנא למידרש בנין אב לחגיגה דבעינן זבח דוקא וממעט עוף ג"כ, אבל לבסוף דבא למעט שלמים מבנין אב לחגיגה דבעינן ראוי לו, וגם עולת עוף בכלל, סבר דהבנין אב הזה הוא העיקר ולא בעינן זבחים שיהיה דומה לחגיגה משני הצדדין דהיינו שיהיה זבח וגם ראוי לו, אלא התנא חזר מהבנין אב הראשון וסבר דהעיקר הבנין אב השני דבעינן ראוי לו, והי' לו להרמב"ם הוכחה מהא דבעינן קרא למעט ערל וטמא מהא דובאת שמה והבאתם שמה כמו שכתבנו, וכיון שסבר דהבנין אב בהא דראוי לו הוא העיקר, ממילא אעפ"י שעולת העוף אינו בכלל זבח, מ"מ אינו ממועט כיון שדומה לחגיגה בהבנין אב בזה שקרינן בעוף העוף הראוי לו. אמנם לפי"ז יש לעיין דאם אמרינן דהבנין אב השני הוא העיקר דבעינן דומיא דחגיגה בראוי לו, א"כ לפי"ז בכהן שמנחתו כולה כליל והוי שפיר ראוי לו, וכמו כן ישראל בשהביא מנחת נסכים שיכול אדם להתנדב בכל יום כדאיתא בזבחים פ"ד ומנחת נסכים כולה כליל, ויש לומר דבעינן דומיא לחגיגה שהוא בעל חי, ומנחות אינו דומה לחגיגה בזה, וליתא בבנין אב לחגיגה. אמנם לכאורה קשה לשיטת הרמב"ם מהא דאיתא בכורות נ"ו דאיתא שם דרשא למעט מעשר בהמה לקוח מהא דאמרה תורה כן תעשה לשורך לצאנך מה בכור אינו בלקוח וכו' ופריך ואימא תנהו ענין לעולת ראיה דליתא בלקוח יעו"ש. וקשה לשיטת הרמב"ם דעוף איתא בעולת ראיה אם כן היאך נפרש הא דאמרה תורה בקרך וצאנך לעולת ראיה דליתא בלקוח, דלפי"ז תקשה למה כתבה תורה בקר וצאן כיון דגם עוף איתא בזה, וממילא נשמע דלא בא הכתוב למעט עולת ראיה. ומזה משמע כשיטת התוס' דעוף ליתא בעולת ראיה. - ומצאתי בספר אור שמח שהעיר בזה ומתרץ דהש"ס לא נחית לזה לתרץ כן משום דתקשה ואימא חגיגה, ועל זה שמתרץ דבעינן שאין קבוע לו זמן, ממילא מתורץ גם מן העוף, עכת"ד. אמנם נראה דיש ליישב כפשוטו דכוונת הש"ס דאם מביא עולת ראיה מבקר וצאן למעט לקוח, וכשמביא מן העוף כיון שאינו דומה לבכור כשר גם לקוח. כן נראה בביואר שיטת הרמב"ם בס"ד. כתב הרמב"ם שם בפר"א וז"ל, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא קיים מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה