נזר הקודש - תמיד עד

מילה, אלא מיירי במומר לערלות, ובידו לתקן את עצמו בכל עת. ולפי"ז האי ערל שהוא מומר הלא דינו כבן נכר שאין מקבלין ממנו קרבן, ובזה תקשה מה שהקשה הר"ת לרש"י דהלא למ"ל קרא דערל לא יאכל בפסח הלא דינו כבן נכר, מטעם שהוא מומר. אמנם נראה דלר"ח אתי שפיר דחידשה תורה שפוסל בע"מ לכפר גם באופן שמכוין למולים ולערלים, דאילו בן נכר לא הוי דומיא דעליו מפני שאינו בר כפרה כלל, ואפילו תשובה לא מהני כמבואר, מה שאין כן האי ערל הוי דומיא דעליו, משום דאי בעי מתקן נפשי', ולרבה חידשה תורה דלא הוי דומיא דעליו, ודינו כמו בן נכר. ופסק הרמב"ם כרב חסדא דהוי האי ערל דומיא דידי' ופוסל, אמנם זהו רק בזריקה מפני שזהו עיקר הקרבן דהיינו הכפרה, והאי ערל שהוא אינו בר כפרה ולא שייך בזריקה הוי חידוש התורה שפוסל השני שעמו, וחידוש דין הוא מגזיה"כ, ובזה יובדל זריקה משחיטה דגבי שחיטה לא שייך זה מטעם דהתורה אמרה דהמנוין על השה הוא רק מי שכשר לאכילה, ובמחשבה בשחיטה למי שאינו ראוי לאכילה הוי המחשבה כדליתא וכמו שכתב הרמב"ם בהלכה הקודמת והאחרים כאילו לא חשבו עליהם". ובזה מיושב גם מה שהשיג הראב"ד שכתם דלרב אשי הלא בעינן כולי ערלות בין בשחיטה בין בזריקה, אמנם לשיטת רש"י דע"כ האי ערל היינו מומר לערלות ע"כ איכא חידוש דין דמקצת ערלה פוסל, וע"כ הא דאמר רב אשי דבעינן כולי ערלות, זהו לרבה דסבר דערל לא הוי דומיא דעליו, והנה זה מיירי בזריקה דכתיב ונרצה לו, דהריצוי הוא בדם, ורב אשי חידש דגם בשחיטה כן הדין, אבל הרמב"ם שפוסק כרב חסדא, ולשיטת רש"י דע"כ מיירי במומר לערלות, וזהו גם שיטת הרמב"ם, ואם כן חידשה תורה דבזריקה גם מקצת ערלה פוסל, כן נראה בביאור דברי הרמב"ם ושיטתו בזה. להלכות חגיגה כתב הרמב"ם בפר"א מחגיגה וז"ל, הראיה האמורה בתורה היא שנראה פנים בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. וכתב מרן דהלא בסוגיא חגיגה ז' תניא לא יראו פני ריקם בזבחים וכו' ומה הן עולות, ופירש"י דהביאור זבחים בהמות הזבוחים בסכין ולא עולת העוף שהיא נמלקת וכו', ועוד דהתנא ממעט בהדיא עופות, ומביא בשם הר"י קורקוס דהרמב"ם לא היה גורס בברייתא עופות אלא מנחות ממעט יעו"ש. ונראה דחיליה דהרמב"ם מהא דתניא ערל וטמא פטורין מן הראיה, ומפרש הסוגיא מטעם דחיוב ראיה תלוי בביאה לעזרה, וכיון שאינן בביאה ליתנהו גם בהבאה יעו"ש. ואם אמרינן דכל עיקר הראיה היא רק בבהמות אם כן בלאו הכי ליתנהו בהבאה מטעם חסרון סמיכה, וכמו שהקשו התוס' שם חגיגה ד' גבי טומטום אמאי לא מייתי על תנאי, ואם הוא אשה ליהוי נדבה, ויש לומר דמבטל לי' מסמיכה וכו' יעו"ש. וה"נ גבי ערל וטמא מדוע קאמר הש"ס דילפינן מובאת שמה והבאתם שמה הלא בלאו הכי אינן בהבאה מטעם שלא לבטל מסמיכה, ומזה מוכח דמקיימין עולת ראיה גם בעוף דלא בעי סמיכה, ולהכי ילפינן למעט ערל וטמא מפני הגזירת הכתוב מדתלא התורה חיוב הבאה במי שישנו בביאה לעזרה. אמנם שיטת התוס' דהתנא ממעט עולת עוף מראיה והוא מהא דפריך הש"ס לעיל ד' למה לן קרא זכורך למעט וכי איצטרך קרא למעוטי ספיקא, והיינו כיון דלא אפשר לקיים סמיכה, וקשה לכאורה דהלא איצטרך קרא למעט שלא יביא עולת עוף, והיינו דאי לא זכורך למעט טומטום הוי אמינא דמחויב בראיה להביא עולת העוף דלא בעי סמיכה כדאיתא גיטין כ"ח, וע"כ דסברי התוס' דליתא קיום ראיה בעולת העוף, אבל ע"כ לשיטת הרמב"ם דסבר דיש קיום עולת ראיה בעוף אם כן אין לפרש דהא דפריך הש"ס למ"ל קרא למעט טומטום שהוא מטעם חסרון סמיכה, אלא הוא מטעם דלא בעינן קרא לספיקא וכמו שפריך הש"ס בעלמא דלא בא הכתוב למעט ספיקא. או שיש לומר דמפרש הרמב"ם דסברת הש"ס דלא אפשר להביא קרבן מטעם שמא יביא חולין לעזרה, וכן מפרש הר"ן בחידושין לחולין כ"ב כי זה הוא כוונת הש"ס הכא, ומיישב גם כן הא דלא מייתי