נזר הקודש - תמיד עג

והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח עכ"ל, והתם ע"כ מיירי על הבעלים, ואין להכהן חלק בהקרבן. והנה התם בפסוה"מ שייך חומרא בין הא דטהרות, וגם בהזבחים שייך חומרא שיש לו להביא קרבן אחר ולהקריבו על תנאי בנדבה, אבל זה ליתא בקרבן פסח שני וכמו שהקשה הראב"ד. והנה זה אין להקשות דהכא כתב הרמב"ם ברישא אם היה נאמן להן סומכין על דבריו, משמע דבעינן דוקא אם היה נאמן להן, ואילו שם בפסולי המוקדשין כתב דלא נחשדו ישראל על כך, והיינו דתמיד נאמן, וכן איתא בתוספתא פר"ב דתרומות, אבל זה לא קשה משום דהתם מיירי שאמר מיד, והכא מדייק הרמב"ם וכתב ואמר להם לאחר זמן, וע"כ הכוונה כמו שאיתא בתוספתא דפסחים פר"ב דאמר שם רבי יהודה עד שלא התחיל בו נאמן משהתחילו בו אינו נאמן, והביאור בזה דעד שלא התחיל בעבודה אחרת נאמן, אבל לאחר שהתחיל בזריקה אינו נאמן על השחיטה ששחט שלא לשמו, וזה אינו דומה לזה שכתב הרמב"ם בפסולי המוקדשין דמיירי גם לאחר יום או יומים, ומשמע דהכא בפסח אם לא אמר כלום עד לאחרי הזריקה לכו"ע אינו נאמן, ופשיטא דלאחר שאכלו הפסח אינו נאמן, וזהו שכתב הרמב"ם לאחר זמן, דהכוונה ששהה איזה זמן. דבזה בעינן אם הוא נאמן, והיינו דבזה יש מקום לחשדא ובזה בעינן אם נאמן הוא להם, והיינו שנאמן להו כבי תרי כמו"ש מרן, ואם לאו, הכוונה שהוא רק בגדר עד אחד שורת הדין שאינו נאמן. והנה בעיקר הא דכתב הרמב"ם והרוצה להחמיר הרי זה משובח ויביא פסח שני, זה ליתא בתוספתא, ולפי שאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דין מעצמו ובמקום שכותב דעת עצמו כותב ויראה לי, והכא משמע שדין זה מפורש, ובתוספתא שלפנינו ליתא זה, ואפשר שמדייק מדתנא בתוספתא שורת הדין, משמע שיש בזה גם לפנים משורת הדין, ומפרש הרמב"ם דיש בזה הדין דהרוצה להחמיר, וממילא מובן שהכוונה בחומרא דפסח שיביא פסח שני. ונראה דהרמב"ם מיירי שאמר ששחט שלא לשמו אחרי השחיטה, אבל קודם זריקה, והכוונה לאחר זמן היינו ששהה מזמן השחיטה איזה זמן ולא אמר תיכף לאחר השחיטה רק שהה איזה זמן, אבל מיירי קודם זריקה, ובזה אתי שפיר דהרוצה להחמיר היינו שאמר שאינו רוצה בכפרת הזריקה, וממילא לא מהני הזריקה גם בדיעבד, כיון שאמר שאינו רוצה בריצוי, עי' בערכין כ"א, ובספרנו נזר הקודש שם דף ע"ד דף הספר דמבואר דבעולה אם אמר שאינו רוצה בכפרה אינו מכפר מטעם דבעינן בכל קרבן לרצונו, וע"כ דגם בקרבן פסח כן הדין דאינו מכפרת הזריקה מע"כ, וביותר הכא שיש לו טענה צודקת שחייש לדברי העד שאמר ששחט שלא לשמו, ומטעם זה שפיר מביאין פסח שני כדין מי שלא עשה בראשון יעשה את השני. ותצא מזה דאם כל החבורה מחמירים על עצמן ואומרים שאינם רוצים בריצוי דפסח זה, ממילא טעון הפסח עיבור צורה ויצא לבית השריפה, ואם אחד מחבורה מחמיר על עצמו ואומר שאינו רוצה בריצוי הפסח, ג"כ רשאי, והפסח נשאר לבני הבורה הנשארים, והמחמיר יביא פסח שני, וכל זה דוקא קודם הזריקה, אבל לאחר הזריקה מודה הרמב"ם להראב"ד, זהו מה שנראה בביאור דברי הרמב"ם בס"ד. כתב הרמב"ם בפר"ב מק"פ ה"ו שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול, (שהזריקה חמורה שהוא עיקר הקרבן) כוונתו שנותן טעם מדוע שאני זריקה משחיטה דגבי שחיטה כתב דשחט למולים ולערלים כשר ולגבי זריקה פסול, ולזה כתב מפני שהזריקה עיקר הקרבן, וכתב מרן דפליגי בזה רבה ור"ח וסבר הרמב"ם כר"ח. אמנם בש"ס פסחים ס"א איתא זרקו לערלים, - ומשמע אבל אם זרק למולים ולערלים כשר גם לר"ח, וכן סברי התוס' ד"ה רב חסדא, יעו"ש, והרמב"ם חידש דגם בזרק למולים ולערלים גם כן סבר רב חסדא דפסול, אבל קשה מנין להרמב"ם לחדש זה, ועוד הלא קיי"ל אין מחשבת אוכלין בזריקה כדאיתא בפסחים ע"ח. אמנם חזינן דע"כ סבר הרמב"ם דלשם ערלים גרע טפי משארי פסולין שהמה מטעם שלא לאוכליו, וזהו מדחזינן שפוסל בזרק למולים ולערלים, וזה ליתא בשאר שלא לאוכליו, ועי' בלח"מ שכתב גם כן טעמו שזהו שיטת הרמב"ם אבל טעמא בעי מדוע חמירא ערלות משארי שלא לאוכליו. והנה נחזה האי ערל היכי דמי, אם מיירי במתו אחיו מחמת מילה הלא לשיטת רש"י ביבמות ע"א דאוכל הוא בפסח, וע"כ דמיירי הסוגיא במומר לערלות, וכן משמע בסוגיא דקאמר לרבה הואיל ואי בעי מתקן נפשי', וע"כ דלא מיירי במתו אחיו מחמת