נזר הקודש - תמיד עב

שם ואם שחטו אחר חצות קודם תמיד של בין הערבים כשר ויהיה אחר ממרס בדם הפסח עד שיזרוק דם התמיד, ואח"כ יזרוק דם הפסח. נראה דזה מיירי באופן ששחטו להתמיד:

אבל אם עדיין לא שחטו להתמיד יזרוק לדם הפסח קודם שחיטת התמיד, וזה מוכח מסוגיא דזבחים צ"א דמשני שם דמיירי דשחטינהו לתרווייהו יעו"ש, אבל הרמב"ם סבר דהבעי' נפשטא כמבואר ברמב"ם פר"ט מתו"מ ה"ג, וכתב שם עבר ושחט את שאינו תדיר וכו' מקריבו, ואח"כ שוחט את התדיר, יעו"ש. ולפי"ז ה"נ אם התמיד לא נשחט עדיין גומר זריקת הפסח, ואח"כ שוחט את התמיד, כן נראה, וע"כ הרמב"ם סמך בזה על מה שכתב שם. ויש לעיין בפסח שני ששחטו קודם חצות אם לא נפסל, והיינו דבמצוה שעל גופו דין פסח שני כפסח ראשון, ועל זה קאי הא שנאמר ככל חקת הפסח יעשו אותו פסחים צ"ה, ומסופקני אם הזמן שחיטה הוי מצוה שעל גופו, או דלמא דזה הוי מצוה שלא על גופו, והנה התוס' ביומא כ"ט ומנחות מ"ט, הסתפקו אם פסח שני קרב אחר התמיד מטעם דבפסח ראשון כתיב בערב ובין הערבים, ובפסח שני כתיב בין הערבים לחודיא, להכי אפשר שבא קודם התמיד. והנה אם אמרינן דהזמן הוי מצוה שבגופו א"כ הרי זה גם כן בכלל חקת הפסח, וע"כ דסברי התוס' דזמן השחיטה לא הוי מצוה שבגופו, אבל יש לחלק דשאני זמן דבין הערבים שבא לאחר התמיד שאינו בעיכובא גם בפסח ראשון, משא"כ בשחיטה דקודם חצות דהוי בפסח ראשון לעיכובא ואם שחטו מקודם פסול, אם כן יש לומר דגם בפסח שני בעינן שחיטתו לאחר חצות לעיכובא. ולא מצאתי לזה מפורש דבעינן שחיטתו של פסח שני שבא לעיכובא לאחר חצות דוקא. ואם כן יש לומר דהא דאמרה תורה בין הערבים הוא למצוה ולא לעיכובא, והנה יש מקום לומר דכשר גם קודם חצות, וזהו כי בפסח ראשון אמרה תורה זמן שחיטה בשעה שהוא מוזהר בתשביתו, וזה ליתא בפסח שני כיון שנשחט גם על החמץ. וצ"ע. כתב הרמב"ם בפר"ד מק"פ ה"א השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתי, אם היה נאמן להם סומכין על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני, עכ"ל. וכתב הראב"ד וז"ל, א"א אין כאן שבח שאם היה פטור אינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים, ודברי הרמב"ם תמוהין טובא דהרי כתב ואם לאו דהיינו שהאיש אינו נאמן עליו, וא"כ הפסח עומד בכשרותו, ואם כן יצא ידי פסחו, מטעם שאין השוחט נאמן לפסול הפסח שיצא בכשרותו, ואם כן היאך יביא פסח שני, והרי הוא חולין בעזרה, ולהביא פסח שני בתנאי שלמים גם כן אינו יכול כמו שכתב הרמב"ם עצמו בסוף פר"ג, וזו היא כוונת הראב"ד בהשגה, ומרן בכס"מ כתב דהכוונה של הרמב"ם שימנה עם אחרים בפסח שני, שפיר הקשה בזה בלח"מ דהרי הוי זה שלא למנוייו, והיינו דכיון שכבר יצא ידי פסחו בראשון, ואסור לו לאכול בפסח שני מטעם דהוי שלא למנוייו. ונראה לכאורה לומר מילתא חדתא בכוונת הרמב"ם וזה הדבר, דהנה יש לדייק בלשון הרמב"ם שכתב והרוצה להחמיר על עצמו, מדוע מדייק על עצמו, והלא לפי מסת הענין היה להרמב"ם לומר והרוצה להחמיר הרי זה משובח, ומדוע מדייק על עצמו, ומה בא למעט, אבל נראה דיש לחקור אם השוחט על החבורה הוא אחד מהבני חבורה והוא אומר ששחט את הפסח שלא לשמו כיון שהדין שאינו נאמן, והפסח עומד בכשרותו אם השוחט הזה גם כן יוצא ידי חובתו בפסח הזה, וע"כ צריך לומר שכיון שאינו נאמן לפוסלו, הנה גם הוא יוצא בזה, אבל עליו קלע הרמב"ם למטרה לומר ואם הוא רוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח, כיון דהוא בעצמו יודע שהפסח פסול, רשאי להחמיר ולהביא פסח שני, והוא מטעם דדינו בפסח ראשון כדין שוגג, וזהו דכיון דמצד הדין כשר לא הוי כמזיד על פסח ראשון רק דינו כשוגג, ולגבי עצמו נאמן בשאומר ברי, ומיושב בזה השגת הראב"ד. אמנם אם נפרש דהכא מיירי שהוא מבני החבורה, פשיטא שנאמן מטעם מגו שמתוך שנאמן על עצמו כדאיתא בגיטין נ"ד מתוך שנאמן להפסיד שכרו יעו"ש, והכא אם יש לו חלק בהקרבן פסח פשיטא שיש להאמינו, אבל אי אפשר לפרש כן בפרי"ט מפסולי המוקדשין הט"ו שמביא גם כן להאי דינא וכתב וז"ל, אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו, ואותן הטהרות נטמאו, אם היה נאמן לו סומך על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן,