נזר הקודש - תמיד ע

לי' לכדרבי שמעון וכו' שהוא בל"ת, ופירש"י אבל כרת דשחוטי חוץ ליכא ובשחיטת קדשים מוקי לה בקודם חצות דמחוסר זמן הוא וכו' יעו"ש. וקשה הלא רבנן פליגי בזה ומוקי לה בלאחר חצות, ורק דין הוא בפסח וכמו שכתב הרמב"ם, ולולא פירש"י יש לומר דרבי יוסי מוקי להאי קרא לדין פסח דחידשה תורה ל"ת בשחטו בבמה, ופירש"י צ"ע. ומצאתי באור שמח שהקשה לפירש"י. ויש לדייק כיון דהרמב"ם סבר כרבנן וזהו כפי' האוקימתא דמיירי לאחר חצות, ואם כן מדוע לא כתב לאחר חצות, ובלח"מ הקשה דהלא קודם חצות ליכא איסורא כלל כדאמרינן בזבחים שם, ומתרץ דסתמא כפירשו דאין נקרא פסח אלא לאחר חצות, אבל קודם לכן הוי שלמים יעו"ש. הנה לכאורה כנים הדברים לפי מה דאיתא שם היתר במה לחבירו ופירשו התוס' ושעת היתר הבמות דקתני היינו קודם חצות דכשר בבמה שלא לשמה. אמנם נראה דהרמב"ם מפרש דהא דקאמרה הסוגיא דמיירי בלאחר חצות זהו רק להדחות דברי רבי שמוען דסבר דמיירי קודם חצות ולומר דמחוסר זמן לוקה, ורבנן סברי דהקרא מיירי לאחר חצות וליכא בזה מחו"ז, אבל אין הכרח לומר דדוקא לאחר חצות איכא משום לא תוכל לזבוח, אלא גם קודם חצות איכא משום לא תוכל לזבוח אם שחט לשם פסח, דכיון דחידוש דין הוא בפסח דאיכא לאו בשחיטה דבבמה אין הבדל בין קודם חצות לאחר חצות ואעפ"י דמותר קודם חצות לשחוט לשם שלמים, הנה גם לאחר חצות מותר לשחוט לשלמים אבל כששוחט לשם פסח לוקה, והא דמביא הלח"מ הא דאיתא בסוגיא יכול אף בשעת היתר הבמות זה לא דייקא דזה קאי לרבי שמעון ומוקי שם בקודם חצות, אבל לפי האוקימתא אליבא דרבנן אין הבדל בין קודם חצות לאחר חצות, וקאי בזה בל"ת אם שחט לשם פסח להכי כתב הרמב"ם להא דינא בסתמא. עוד יש לומר דהרמב"ם לשיטתו שסובר כבן בתירא בזבחים י"א דפסח ששחטו בשחרית אפילו בשלא לשמו פסול, וכמו שכתב בפרט"ו מפסוה"מ הי"א יעו"ש. נמצא דלא נעקר שם פסח ממנו דארבעה עשר, ולהכי יש איסור דלא תוכל לזבוח וגו' גם בשחטו קודם חצות בבמה, וכמו שנפסל אם שחט בעזרה בשחרית מטעם דשם פסח עליו, הנה כמו כן הלאו דלא תוכל לזבוח פסח בבמה איכא גם בשחטו לשם פסח בבמה קודם חצות וכמוש"נ. ויש לעיין אם המלקות על הזביחה לחודיא או דבעינן גם הקטרה, והנה בקרא כתיב זביחה, והרמב"ם כתב אין שוחטין אבל מסיים וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה, משמע דהמלקות על ההקרבה, ולכאורה יש לומר דלרבא דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, אם כן לא הוי הזביחה אלא נחירה, וממילא ליתא הקטרה כשרה, וחייב על הזביחה. אבל אפשר לומר דעיקר כוונת התורה שאסור לעשות פסח בבמה כדרך שעושין במקדש וא"כ העיקר הל"ת הוא כשעושה הפסח כדין וכדת במקדש ואין זה נפק"מ לדינא אלא בפירשוא דמילתא, משום יגדיל תורה ויאדיר. והנה לזה שכתבנו אם השחיטה פסולה מטעם אי עביד לא מהני, נראה דבזה גם רבא מודה דמהני, וזהו כמו שאמר רבא בזבחים ס"ט לענין שחו"ח אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה יעו"ש, וה"נ אם הועילה לו השחיטה להיות לוקה ע"כ תטהר מידי נבלה וממילא הוי שחיטה כשרה. ובזה יש לעיין אם יש בזה חיוב משום שוחט על החמץ להיות לוקה גם משום לא תשחט על חמץ דם זבחי, אבל נראה דלזה בעינן זבח כשר כדאיתא בירושלמי דבזבח פסול לא לקי משום שוחט על החמץ, והקרבן בודאי נפסל בשוחט בבמה פסח, מטעם דכיון דאמרה תורה דזהו לאו מקום שחיטה עבור פסח, הרי זה כמו שחוטי חוץ רק כרת אין בו אבל הפסח פסול, ולענין אם מותר באכילה תליא בפלוגתת רש"י ותוס' בקדושין נ"ז ע"ב. והנה אם אשה כשרה בבמה מביא המל"מ בשם המהרי"ט לקדושין ל"ו שכתב מסברא דכיון דלא בעינן כהן אף אשה כשרה יעו"ש, והנה דן בזה בסברא, אבל הדבר מבואר להדיא בספרא פ' אחרי אות צ"ט, וזרק הכהן את הדם על מזבח ד', זריקת כהן במזבח, ואין זריקת כהן בבמה אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשרים בבמה, וזה לפלא בשיט"מ לריש כריתות הסתפק באשה אם נתחייבה בהעלאה בחוץ מטעם שאינה בת העלאה בפנים ולא קרינן בה ואל פתח אהל מועד יעו"ש, ותמוה דהלא כיון שכשרה בבמה, והכלל דכל שכשר בבמה דאז אם עלה לא תרד כדאיתא בזבחים ס"ט ע"א דמליקת זר לא תרד מפני שכשר בבמה יעו"ש וכאן שאשה