נזר הקודש - תמיד סט

עיקר הילפותא דשלוחו של אדם כמותו תליא במצוה, וע"כ אין הפירוש גם בהא דלקיחה בפסח מצרים מפני שהוא מצוה, ומבואר גם כן דשיטת האו"ז כשיטת הרמב"ם דהשחיטה בעצמותה בקרבן פסח הוי מצוה מיוחדת. והנה בס' דבר בעתו להגאון בעל פתח הבית על מס' פסחים בהל' ק"פ, מביא אשר הגאון מעין החכמה במקום אחר כתב להוכיח דשחיטת הפסח בעצמה מצוה היא מהא דאיתא ריש פרק אותו ואת בנו נוהג במוקדשין מנלן ומוכיח מקרא והקשו התוס' למ"ל קרא מהיכי תיתי דאינו נוהג במוקדשין, ותירצו דהוי סד"א אם אין לו בהמה אחרת להקריב פסחו יבא עשה וידחה לל"ת וכו', קשה הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו אלא ודאי דשחיטה עצמה הוי מצוה עכת"ד. ובזה ניחא דנקטו פסח ולא שארי קדשים. ויש לעיין בעיקר תירוצם של התוס' היאך סד"א דעשה דפסח ידחה לל"ת דאותו ואת בנו, הא הוי עשה דקודם הדיבור, ושיטת התוס' עפ"י הירושלמי בקדושין ל"ז דעשה דקודם הדיבור אינו מדחה לל"ת, וע"כ התוס' הכא אזלי אליבא דש"ס דילן ביבמות פ"ק דעשה דקודם הדיבור ג"כ מדחה לל"ת אבל תקשה לפ"ז לשי' הירושלמי דעשה דקודם הדיבור דאינו מדחה לל"ת וא"כ הקושיא במקומה למ"ל קרא דבקדשים נוהג אוא"ב, וממילא אין ללמוד מזה דהשחיטה של הפסח הוי מצוה בפני עצמה, אבל העיקר כמו שכתבנו. שם ה"ב, ואם ביטלה בשגגה פטור. והקשה בספר דבר בעתו, קשה פשיטא דאין מענישין על השוגג. ונראה דכוונת הרמב"ם דפטור מקרבן והיינו דאעפ"י דבמזיד איכא כרת, וכל חייבי כריתות בשוגג איכא קרבן, אבל שאני פסח דהוא רק ביטול העשה להכי בשוגג ליכא קרבן כדתנן ריש כריתות. שם ה"ג, אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים, אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד, וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך עכ"ל. - וקשה טובא דהלא למה לן כל עיקר להאי דינא דהרי עכשיו שנאסרו הבמות, כששוחט את הפסח חוץ למקום המקדש הוי שחוטי חוץ וחייב כרת, וע"כ כל עיקר הלימוד דלא תוכל לזבוח את הפסח זהו ע"כ רק בשעה שהותרו הבמות, ולאחר שנאסרו הבמות שוב אין לזה היתר, ומה"ט לא כתב הרמב"ם כל עיקר דין במה, ולפי"ז כל עיקר האי דינא הוא רק מה דהוי מעיקרא בשעת היתר הבמות, אבל אין זה דרכו של הרמב"ם לכתוב הלכה מה דהוי מכבר, ואין הדבר נוגע גם בלעתיד לכישבנה המקדש. עוד קשה דלשיטת הרמב"ם הרי זה דין מיוחד לגבי פסח, וכמו שכתב מרן בשם ר' אברהם בנו של הרמב"ם דבכל הקרבנות לא שנא קרבנות הצבור או קרבן יחיד אם הקדישן בשעת היתר במות והקריבן בשעת היתר במות פטור מכלום, ולולא שכתב בפסח לא תוכל לזבוח לא היה בו בשעת היתר במות אפילו לאו, והיינו דאתא ר' שמעון בברייתא לאשמעינן דפסח בלחוד חייב עלי' לאו, ולא פליגי רבנן בפסח כלל עכ"ל. והנה לפי"ז קשה דהלא מבואר בסוגיא זבחים קי"ד דיליף מזה ר' שמעון דהמקריב בחוץ מחו"ז חייב מלקות מפני שהוא ראוי לבוא לאח"כ יעו"ש, אבל לשיטת הרמב"ם דהלא אתי להורות דין חדש בפסח, אם כן אין ראיה מזה למחו"ז שחייב מלקות, דהרי חזינן דהלאו הוא רק לפסח לחודיא ולא לשארי קרבנות. ונראה דהנה מבואר בסוגיא שם בזבחים רבה אמר טעמא דר' שמעון כדתניא רבי שמעון אומר מנין לזובח פסח בבמת יחיד וכו' אי נימא אחר חצות כרת נמי נחייב, אלא לאו קודם חצות, והיינו דחידשה תורה דמחוסר זמן לשם פסח ישנו בל"ת, ויליף מזה רבי שמעון לכל הקרבנות כולם דבמחו"ז לוקה כמו שרבתה תורה גבי פסח הוא הדין בכל הקרבנות, והנה שם בסוגיא מדחה אוקימתא זו, דאיתא שם לא לעולם אחר חצות ובשעת היתר הבמות ולא הוי מחוסר זמן כיון דמיירי לאחר חצות, ודין הוא בפסח, וע"כ דכוונת הש"ס בהאי דיחוי לפרש שיטת רבנן דפליגי על רבי שמעון וסברי דמחוסר זמן פטור לגמרי, ורק דין הוא בפסח דאיכא לאו בשחט בבמה, וזהו דינו של הרמב"ם הכא, והיינו דבא ללמדנו לפרש הקרא דלא תוכל וגו' כמו שפירשו רבנן, ולא כר"ש דיליף מזה לדין מחו"ז בפנים, והוכרח הרמב"ם לזה שלא לפסוק כר' שמעון במחוסר זמן בפנים, וממילא קם דינא דמחוסר זמן בפנים אינו לוקה, וכתב הרמב"ם להאי דינא בבמה אעפ"י שאינו נוגע לדינא אבל זה נוגע לדינא דמחוסר זמן בקרבן דאינו לוקה. ומטעם זה יש לעיין הא דאיתא בפסחים צ"א, ורבי יוסי האי באחד מאי עביד לי' מיבעי'