נזר הקודש - תמיד סח

כתב הרמב"ם בפר"א מק"פ ה"א, מצות עשה לשחוט פסח בארבעה עשר לחודש ניסן אחר חצות עכ"ל. הנה חשב הרמב"ם לשחיטת הפסח למצוה בפני עצמה, והקשה הגאון בספר מעין החכמה מדוע שאני מצות שחיטה של פסח משארי קרבנות דלא נחשב השחיטה למצוה בפני עצמה, אעפ"י דגם בחטאת כתיב תשחט החטאת, וכן באשם בשלמים כתיב ישחט, ומ"מ לא נחשב בשחיטה למצוה בפני עצמה. ונראה דהרמב"ם למד זה מהא דאמרה תורה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, דהכוונה שאחד שוחט עבור כולם כדאיתא בקדושין מ"א, דהביאור בזה דשלוחו של אדם כמותו ונחשב כאילו כולם שחטוהו כדאיתא שם בסוגיא, והנה זה שייך אם יש בזה מצוה, הנה למדה תורה דהמצוה נחשבת עבור כולם, אבל אם אמרינן דליכא מצוה בהשחיטה אלא הוא רק בגדר הכנה להקטרה א"כ אין זה שייכות ללימוד דשלוחו של אדם לומר שכולם עשו כיון דאין בזה מעלה בעשייה זו, ומוכח מזה דשהחיטה בעצמותה היא מצוה בפני עצמה. ובספר המצות מצוה נ"ה מביא הרמב"ם לימוד למצוה זו הא דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, וע"כ דזהו כוונת הרמב"ם. ונראה דזה תליא בפלוגתא דר' יהושע בן קרחה ורבי יונתן שם בקדושין, דר' יהושע בן קרחה יליף שליחות מהא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולן שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, והיינו דע"כ סבר דשחיטה הוי מצוה בפני עצמה, אבל רבי יונתן למד מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד, ולא דריש ללימוד לשליחות ע"כ סבר דשחיטה בפני עצמה לאו מצוה בפני עצמה היא, והרמב"ם ע"כ סבר כר' יהושע בן קרחה מדסבר דבעינן באכילה דפסח כזית לכל אחד ואחד כמו שכתב בפ"ב מק"פ הי"ד, וזהו דלא כר' יונתן דלדידי' לא בעינן כזית לכל אחד ואחד, כמו שפירשו התוס' שם בקדושין ד"ה ודלמא, ולזה שפיר כתב דשחיטת הפסח הוי מצוה בפני עצמה, והיינו דסבר הרמב"ם דאם שחיטה הוי מצוה מיוחדת המוטלת על כל איש מישראל, וגם אחד שוחט עבורם יש בזה מצוה על כל אחד מישראל מטעם שליחות, אבל אם אין בשחיטה מצוה אלא הכנה להמצוה של להלכות קרבן פסח הקטרת הפסח לא שייך בזה כלל גדר שליחות, וכיון דסבר הרמב"ם כר' יהושע בן קרחה דיליף שליחות מן ושחטו ע"כ מוכח דשחיטה הוי מצוה בפני עצמה, ולזה התכוון מה שכתב בספר המצות שמביא הקרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. ובזה יש לפרש גם כן הא דאיתא בירושלמי קדושין פר"ב ה"א מנין ששלוחו של אדם כמותו אמר רבי לעזר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים, וכי כולן שוחטין אותו והלא אחד הוא שוחט על ידי כולם אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו, ויידא אמר דא ויקחו להם איש שה לבית אבות וכי כולם היו לוקחין והלא אחד שהוא לוקח על ידי כולם, אלא מיכן ששלוחו של אדם כמותו, אמר רבי אסי שניא היא שאדם שוחט פסחו של חברו שלא מדעתו וכו' אבל אינו מפריש שלא מדעתו יעו"ש, ביאור הדברים דמאן דיליף מן ושחטו סבר דהשחיטה הוי מצוה בפני עצמה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל, ולפי"ז אין אחד שוחט על כולם מפני שמפסיד המצוה ואין זה זכות, ומוכח מזה ששלוחו של אדם כמותו, ואידך סבר דשחיטה לא הוי מצוה מיוחדת ואם כן אין כאן הפסד מצוה וממילא יכול אדם לשחוט על ידי כולם מטעם הזכות, משא"כ לקיחה שאין אדם מפריש על חברו שלא מדעתו, והיינו דכיון שאמרה תורה ויקחו יש בזה מצוה דלקיחה על כל אחד ואחד, ומזה מוכ חדין שליחות. וכמו שפליגי בזה בירושלמי הנה פליגי בזה הראשונים גם כן והיינו הבה"ג בספר המצות לא חשיב שחיטת הפסח למצוה מיוחדת, והרמב"ם סבר כשיטה זו דהוי מצוה מיוחדת כמו שנתבאר. והנה האור זרוע בהל' פסחים סימן תכ"ד כתב והקשה ה"ר יעקב מאורלינש זצ"ל למ"ל קרא תיפ"ל משום דזכין לאדם שלא בפניו והאי זכות הוא לו ששוחטין את פסחו, מיהו למאן דמפרש דזכין לאדם שלא בפניו הוי מתורת שליחות לא קשיא מידי ותו יש לומר דאי לאו קרא הו"א דחוב הוא לו שגוזל את המצוה, אע"ג דשחיטה לאו עבודה היא כדאמרינן בפר"ק דזבחים ובפר"ק דמנחות מ"מ מצוה לשחוט הלכך איצטרך קרא דשלוחו של אדם כמותו, והוי זכות ולא חובה עכת"ד. הרי מבואר כדברינו דכל