נזר הקודש - תמיד סז

תמוה מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא, ובספרנו לערכין כתבנו זה בצ"ע. גם יש להבין והלא גם ר"מ ע"כ בעי קרא למידרש דשירה ביום ולא בלילה, וא"כ היאך דריש מהקרא לעכב את הניסוך. - ונראה דזה תליא בפלוגתא אם יש שידה בלא ניסוך, והיינו אם בעינן שתהיה השירה בשעת הניסוך דוקא, או דשפיר דמי אם השירה תהיה אחר הניסוך. והנה איתא שם אמר רבי שמואל ברבי נחמני אמר רבי יונתן שאין אומרים שירה אלא על היין, וע"כ הכוונה שהשירה היא בשעת הניסוך, ובירושלמי פר"ד דתענית ה"ה פליגי בזה רבי יוחנן ורשב"ל יעו"ש, ויש לומר דפליגי בזה גם רבי' מאיר וחכמים, והיינו דר"מ סבר שעיקר השירה הוא דוקא בשעת הניסוך, וזהו שאמר השיר מעכב את הקרבן וכמו שפירשו התוס' דהכוונה הניסוך. ולפי"ז לא בעינן קרא ללמדנו דהשירה היא ביום, והיינו דכיון דהניסוך הוא ביום מטעם דכתיב מנחתם ונסכיהם, והוקשו לשלמים, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ד ממעשה הקרבנות ה"ה, וממילא כיון דאין נסכים בלא שיר ולהכי כמו שהנסכים ביום כן השירה ביום, כיון דהשיר מעכב את הניסוך, וממילא לא בעינן קרא ללמדנו דהשירה ביום, וזהו שיטת רבי מאיר. אבל חכמים ע"כ כיון דסברי דהשיר אינו מעכב את הניסוך, והשיר יכול להיות אחרי הניסוך, ואם כן אפשר לומר דכשר גם בלילה כיון דאינו מקושר עם הניסוך, לזה בעי קרא ללמדנו דהשיר הוא ביום. והנה הרמב"ם דסבר דשיר מעכב את הניסוך והיינו דסבר דאין שירה בלא יין כמו שכתב בפר"ג מבה"מ ה"ב ובפר"ו מתו"מ ה"ה, נמצא דהשירה מקושר עם הנסכים ביחד, וזהו גם שיטת הרמב"ם לענין עיכוב כמו שביארנו בספרנו שם, ואם כן לא צריך הרמב"ם להביא להלכה דשירה ביום כיון דהשירה באה עם הנסכים ביחד. ובזה יש ליישב גם כן הא דבעי הש"ס שם י"ב בנסכים הבאים בפני עצמן אם טעונים שירה ולא איפשטא יעו"ש. וקשה הא יש לפשוט מהא דדרשו דהשירה ביום, וע"כ דאתי הקרא לנסכים הבאין בפני עצמן, דאילו לנסכים הבאים עם הזבח כבר ידענו מזה דהוקשו לשלמים, והמנחת חינוך הקשה בזה ומסיים בצ"ע. אבל לפי מה שביארנו ע"כ בעי' זו קאי לר"מ דלא דריש הקרא לשירה ביום, והיינו דלא איצטרך לזה ודריש הקרא לעיכוב דהשיר מעכב הניסוך, וקיי"ל בזה כוותי' מטעם דקיי"ל דאין אומרים שירה אלא על היין. והנה בדבר הנסכים הבאין בפני עצמן, פסק הרמב"ם דאין טעונים שירה כמו שכתב בפר"ג מכה"מ ה"ב, וכן כתב בפר"ו מתו"מ ה"ח, וכתב מרן מפני דהוי בעי' דלא איפשטא פסק לקולא יעו"ש. ולכאורה מדוע לא ניזיל לחומרא כדין ספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דהכלי שיר בטח היו באים מתרומת הלשכה ואסור להשתמש בהם רק לצורך קרבן, וכיון דהוי ספק אם זה הוי צורך קרבן ואסור להשתמש, ואעפ"י שלא ראיתי מפורש שהיו הכלי שיר מתרומת הלשכה אבל מסתבר שכן היה. - ונראה דהא דאיתא בתוספתא דשקלים פר"ב והמזמרות יעו"ש. אמנם זה ניחא אם עיקר שירה בכלי, אבל למ"ד עיקר שירה בפה, הלא אין הפסד אם היו אומרים שירה על הנסכים הבאים בפני עצמן. והרמב"ם בפר"ג מכה"מ ה"ג כתב גם כן דעיקר שירה בפה, אבל ניחא מטעם דאעפ"י דעיקר שירה בפה היינו שזהו עבודת הלוים, אבל גם היו אחרים מנגנין גם בכלי שיר כמבואר שם ברמב"ם, ומטעם זה אין להחמיר בספיקא, מטעם שאסור להשתמש בכלי שיר מספיקא וכמוש"נ. שם במשנה, לחיי העולמים. - התוסיו"ט כתב שיש לומר חיי בציירי, ובהגהות חק נתן פליג עלי'. וכן בשו"ת שאילות יעב"ץ סימן קמ"א ח"א מאריך בהשגה על התוסיו"ט ומביא הרבה ראיות נגד התוסיו"ט. אמנם לדידן יש לנהוג כהתוסיו"ט מפני שכן פסק המג"א, והגר"א ז"ל שם הסכים לזה וכתב שכן עיקר לומר בצייר"י חי העולמים.