נזר הקודש - תמיד סו

והמחתה) ואם נכנס חמש חייב מיתה יעו"ש, ועי' בבאר שבע. אמנם נראה ליישב דחשיב התנא ארבע פעמים המחויבים לעבודת היום, אבל מהא דמשתחווה בגמר העבודה לא חשיב מפני שאין זה בעיכובא, אבל מותר לו לכנס בגמר עבודה כמו שכל הכהנים היו עושים בגמר עבודה השתחוואה, הנה כן יכול לעשות גם הכהן גדול ביום הכפורים אחרי גמר כל העבודות וגם לאחרי הוצאת כף ומחתה וכמוש"נ. ובעיקר הענין מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות שם והוכחה וראיה לשיטת הסמ"ג. שם במשנה ג', והושיט לו הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן. - והנה מצינו סמיכה בהאברים הנזרקין על המזבח אעפ"י שקיי"ל דאין סמיכה אלא בחיים. אמנם מבואר במנחות צ"ד ע"א אמר אביי משום כבודו דכהן גדול ופירש"י שתהא הקטרתו מעולה יעו"ש. וכן כתב התוסיו"ט. והביאור בזה דמשום כבודו של כהן גדול הוסיפו לו עוד עבודה להורות שעבודתו יותר חשובה לפני המקום ב"ה, וזהו כי ענין סמיכה הוא להוסיף קדושה, וגם היא שייכות לכפרה שהרי אמרה תורה בסמיכה וכפר אעפ"י שאינו מעכב כפרה, אבל כיון שאמרה תורה וכפר גם גבי סמיכה וגם מצינו בזה הוספת קדושה כמו שנאמר ונתת מהודך עליו, וכשהכהן גדול סומך על הבשר יש בזה הוספת קדושה מפני שהכהן גדול בעצמו קדושתו מעולה משארי הכהנים, ויש בזה גם כן כפרה יותר מעולה, כי התמידין באין גם לכפר כמו שאמרו רבותינו כי התמיד של שחר מכפר על עבירות דלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות דיום, ובזה מראין לכהן גדול שעבודתו חשובה הן במעלת הקדושה הן במעלת הכפרה, וזהו ענין הנמצא בסמיכה, להכי היה סומך את ידיו על כל האברים הנקרבין על המזבח. - זהו מה שנראה בביאור דברי אביי שאמר משום כבודו דכהן גדול בדבר הסמיכה. שם במשנה, ושתי חצוצרות בידם. - הנה הכא במשנה לא תנא דהחצוצרות היתה של כסף ואיכא למימר דהיו מקרנים של כבש וכמו דתנן במס' קנין פר"ג מ"ו. אמנם התוס' במנחות כ"ח מביאים משנה דהכא בגירסא דהיו משל כסף, וסמך לזה מדתניא בתוספתא והובא שם בסוגיא דכשרים רק בשל כסף, ומטעם זה הקשו שם בתוס' דהלא מוכח דבאו גם מקרנים, ומכח זה מחדש הר"ת דבשל כהנים היו בשל כסף והלוים של קרני בהמה. והנה הרמב"ם בפר"ו מתו"מ ה"ו כתב סתם בחצוצרות ולא כתב של כסף, ואפשר שסמך על מה שכתב בפר"ג מכלי המקדש ה"ה, ההצוצרה היתה נעשית בשל כסף, וממילא כשכתב חצוצרה, הכוונה בשל כסף. והמל"מ בפר"ג דכה"מ שם כתב שלדעתו שיטת הרמב"ם דלכהנים היתה חצוצרה בשל כסף דוקא, ושל לוים כשר מכל מין, וזהו דשאני של לוים כיון דסבר הרמב"ם דעיקר שירה בפה, והכלים אינם באים רק לבסומי קלא, והיו עושים מן קרני בהמה. והנה יש לעיין בר"ה במקדש שהיו תוקעין בשופר ובחצוצרות כדאיתא במשנה בר"ה כ"ח וברמב"ם פר"א מהל' שופר ה"ב, באיזה חצוצרות היו תוקעין אם בשל כסף של כהנים או בשל קרני כבש של הלוים. ומסתברא שהיו תוקיען בשל קרני בהמה כדי להזכיר אילו של יצחק. ובזה יש ליישב הא דאיתא במס' קנין ובע"ז מ"ז, שהיו חצוצרות מקרני בהמה. שם משנה ד', השיר שהיו הלוים אומרים. - הטור באו"ח סימן קל"ג כתב דהשיר לא היה מצותו אלא בבוקר, הסכים לזה הב"י יעו"ש. - וקשה מהא דאיתא בר"ה ל' ונתקלקלו הלוים בשיר, וזה היתה בשיר של בין הערבים כמבואר בסוגיא שם. וראיתי בבאר שבע שהקשה בזה. אמנם ראיתי בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן קל"ח שנשאל בזה ומבאר דבתמיד של שחר השיר מעכב, ובתמיד של בין הערביים אין השיר מעכב. וזהו כוונת הטור שכתב דמצות השיר אינו בערב, היינו משום שאינו בעיכובא. משנה, השיר שהלוים וכו'. תניא בערכין י"א, ת"ר השיר מעכב את הקרבן דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו מעכב, מ"ט דר"מ וכו' ורבנן ההוא לאידך דר"א דאמר ר"א מה כפרה ביום אף שירה ביום. והקשו בתוס' דהא השיר בשעת ניסוך והניסוך אינו מעכב הקרבן דאדם מביא קרבנו היום ונסכים מכאן עד עשרה ימים. ונראה לפרש שיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך עכ"ל. והנה משמע מזה כיון דדרשי רבנן דשירה הוא ביום ע"כ כן הדין דאין שיר בלילה, ואם כן