נזר הקודש - תמיד סה

דכיון דהיה נס בנר מערבי, מזה חזינן שזהו רצון הבורא יתברך. להכי תקנו חכמים דאם מצאו הנר מערבי כבויה להדליקה שתהיה דולקת עד בין הערבים. שם, ומדליקו ממזבח העולה. - והנה אם יש נר שדולקת עדיין פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סבר דאפילו אם יש נר דולקת ג"כ מדליק ממזבח העולה, והראב"ד סבר דאם יש נר דולת מדליק את הנר המערבי, ולא בעינן הדלקה זו ממזבח העולה כמבואר בפר"ג מתו"מ הי"ד. שם משנה ג', מי שזכה בקטורת היה נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו, נתפזר ממנו לתוכו נותנו לו בחפניו. - המבארים קצרו בזה היאך היה מקטיר הקטורת שנתפזרו המונוחים בתוך חפניו של המקטיר האוחז גם את הבזך. - אמנם יש לדייק מפירושו של הרמב"ם שכתב יש בכף דבר מועט, והוא נותן אותו דבר מועט מן הקטורת בחפניו של מקטיר עכ"ל יעו"ש. וע"כ כוונתו בכדי שלא תקשה היאך אוחז את הבזך עם הקטורת שנתפזרו ביחד עם הבזך, ועל זה כתב שיצויר שאוחז הבזך בידו והקטורת שנתפזר בכף כיון שהוא דבר מועט שפיר מחזיקם, וכן מקטיר על המזבח היינו שנותן מהבזך על המזבח וגם מה שבחפניו נותן על המזבח ביחד עם הקטורת שנפל על הכף. אמנם הרא"ש בפירושו כתב וז"ל, ואין לומר מדהזכיר חפניו על המתפזר, מכלל דהשאר לא היה בחפניו, זה אי אפשר, דאם ההתפזר לבד היה נותן לתוך חפניו היאך ישא הבזך עכ"ל, מבואר מזה דסבר הרא"ש דכל הקטורת היה נותן לתוך חפניו, וממילא גם המתפזר היה נותן לתוך חפניו, והבזך לא היה תופס בידו. - מבואר מזה פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש בסדר ההקטרה. והנה בספר חק נתן מביא בשם ספר חזון נחום שכתב דכל הקטורת היה בחפניו, ומחפניו נתן על האש דרך כבוד, ולא מן הבזך, ומה שנתפזר גם זה נותן לחפניו משום דאם לא כן היאך ישא הבזך, והמחבר השיג עליו יעו"ש. אבל לפלא שלא מדייק מפירושו של הרמב"ם בהמשנה, וגם סברת החזון נחום זהו שיטת הרא"ש כמו שכתבנו. פרק שביעי משנה, בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות וכו'. - פירש הרמב"ם והשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל, ומשמע דסבר הרמב"ם דמותר כניסה להיכל להשתחוות אפילו בלא גמר עבודה, וזהו דסבר דהשתחויה בעצמה עבודה היא, והיינו דזה עצמה נחשבת עבודה, וכתב התוסיו"ט שכן משמע מהרמב"ם בפר"ב מביאת מקדש, וכתב הכס"מ שכך הם דברי התוס' אלא ששיטת הסמ"ג דהשתויה מותר רק בגמר עבודה יעו"ש. ונראה להוכיח כשיטת הסמ"ג כשאר יבואר. איתא במנחות כ"ז ע"ב מבית לפרוכת למ"ל דהיכל מחייב מבל"פ מבעי' יעו"ש. וקשה להפוסקים דסברי דמותר ליכנס להיכל להשתחוות דלמא רבתה תורה מבית לפרוכת שיהיה חייב בכניסה להשתחוות, דבהיכל מותר, ומזה הוכיח הגאון בטו"א שלהי חגיגה דע"כ בהיכל גם כן אסור כניסה לצורך השתחוואה יעו"ש. וכן כתב לדייק גם בספר קרן אורה בחידושיו למנחות יעו"ש. - ומכח זה החליטו דהשתחוואה בהיכל רק בגמר עבודה, וזהו כשיטת הסמ"ג, ובזה מיושב הא דפריך הגמרא שפיר דלמ"ל קרא מבל"פ היכל מחייב מביל"פ מיבעי', והיינו משום דהיכל ומבפ"ל שניהם שווים ואם אמרינן דמבל"פ אין שום השתחוואה אפילו בגמר עבודה, אם כן אכתי כש"כ יש להקשות מאי פריך הש"ס הלא יש לומר דהתורה רבתה דמבל"פ שיהיה' חייב בה גם בהשחוואה בגמר עבודה, והיינו לומר שאם השתחווה, וממילא שהה שם בהשתחוואה ללא צורך הרי הוא בלאו דלא יבוא דבהיכל שרי, ובמל'"פ כיון דבלאו הכי אסור אם כן רבתה תורה להיות באזהרה, וע"כ מוכח דהיכל ומבל"פ שווים בזה, וכל שמותר בהיכל דהיינו השתחוואה בגמר עבודה וגם מצוה איכא בזה שהוא דרך שירות בכך, ע"כ דישנו לדין זה גם במל"פ, ואין זה בכל השנה שאסור כניסה, וע"כ זה ביום הכפורים בגמר עבודה, ואם כן מוכח דדעת בעל טו"א והקרן אורה דהיתה השתחוואה בגמר עבודה ביום הכפורים. אמנם קשה מהתוספתא דכלים פר"א דאיתא שם כהן גדול נכנס לשם בכל שנה ושנה לעבודת יום הכפורים ארבע פעמים ביום (להקטיר קטורת ולהזות דם הפר, ולהזות דם שעיר ולהוציא הכף