נזר הקודש - תמיד סב

אתי שפיר דשאני התם במנורה שהמצוה לשער הא דמערב עד בוקר דהיינו שאמרה תורה תן לה מדתה היינו לעשות בחינה על ידי הדלקה. ובזה אתי שפיר גם בהא דגורלות של יוהכ"פ דפריך שם ביומא ל"ט, ונעבדה דכסף או דזהב, ומשני דהתורה חסה על ממונן של ישראל, הנה התם עיקר המצוה היא ההנחה לברר מי לד' ומי לעזאל, אבל עצם עשיית הגורלות הוי רק הכשר מצוה, ובזה אמרינן התורה חסה וכו'. אמנם קשה בהא דפריך הש"ס לעיל ל"א ע"ב בהא דמניחין האברים על שלחן של שיש מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש ניעבדו דכסף או דזהב, מדוע לא אמרינן דהתורה חסה על ממונן של ישראל, והנה התם הדחת הקרביים הוי ג"כ הכשר מצוה, והבא"ש כתב דלא אמרינן התורה חסה וכו' רק באופן שהממון הולך לאיבוד כמו הכא בהא דחותה הגחלין, ומטעם זה אתי שפיר דהתם גבי הדחת האברים על השלחן ליכא איבוד ממון בהשתמשות, ומטעם זה הקשה מהא דגורלות דגם כן ליכא איבוד ממון בהשתמשות, אמנם משום זה לא איריא דהתם ע"כ איכא איבוד ממון מצד אחר משום דע"כ אינם בשימוש רק לשנה זו ואח"כ טעונין גניזה, ואם כן אינו דומה לכלי שרת שמשתמשין בהן תמיד, והגורלות האלה אינן רק לפי שעה, ואין לך איבוד ממון יותר מזה. והנה לפי"ז תסוב הקושיא על הסוגיא דפריך וניעבדיה דכסף או דזהב ולא משני משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל. ונראה דאעפ"י דהדחת האברים הם רק הכשר להקטרה, אמנם כיון שעכ"פ המה עצם הקרבן ולא בתורת שימוש להקרבן כמו כלי שרת וכדומה, ולהכי כיון שהם עצמותו של הקרבן בזה לא שייך לומר התורה חסה על ממונן של ישראל כמו דלא אמרינן בעצם הקרבן דתמיד התורה חסה על ממונן של ישראל, ואדרבה מצוה להביא מן המובחר, הנה כן בכל מה ששייך להקרבתו דהתמיד יש לעשות מן ההידור ביותר, כיון שהוא עצם הקרבן, ועל זה משני הש"ס דמניחין על של שיש לטובתו של הקרבן מפני דכסף וזהב מרתיח, ושל שיש מקדר, וזהו כבודו של הקרבן וכמוש"נ. שם נתפזר ממנו כקב גחלים והיה מכבדן לאמה. והא דנקט כקב גחלים משום דמחתת הכסף מחזקת ד' קבין ועירה לשל זהב שמחזקת ג' קבין ממילא הפיזור הוא קב. והיה מכבדן לאמה, מה שיש להקשות בזה, עיין בתוס' יומא מ"ו ד"ה כי פליגי. שם, ובשבת היה כופה עליהן פסכתר, והקשה בבא"ש דהרי איתא בפרק משילין ההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי, ואמר רב אשי נקטיה בצוציתיה ואפקיה, ואם כן אמאי לא יהיה מותר להוציא השרץ לחוץ גם הכא אם נמצא בעזרה מפני הכבוד, ומה צריך לכוף עליו פסכתר יעו"ש. - ועי' במל"מ פר"ג מתו"מ ה"כ, והתפא"י שם במשנה מפלפל אודות שלא להרבות טומאה ומאה יעו"ש, תמוה דהלא בשביל טומאה גם בחול איכא בזה ואין הבדל בין שבת לחול. והנה בספר גאון יעקב על מס' עירובין ק"ד מתרץ דשאני הא דרב אשי דהוי כגרף של רעי דשרי לאפנויי. - וזהו רק בהדיוט דמאיס ליה אע"ג דכפי עלי' קערה, אבל במקדש כי כפי עלי' פסכתר סגיא יעו"ש, ולכאורה דבריו סתומין דמחלק בין הדיוט למקדש, והלא אם אמרינן דמאיס עליה והוי כגרף של רעי, א"כ מדוע לא אמרינן כן גם במקדש, ואטו מקדש קיל יותר, וגדף של רעי גם במקדש מותר להוציא. ואפשר דשאני גבי הדיוט דהכוונה כיון דלא מהני פסכתר משום דאכתי השרץ מונח ברשותו, ומרגיש המאיסותא, וכל היום השבת המאוס אצלו, משא"כ במקדש שהוא של רבים ואין זה ביתו של כל יחיד ויחיד להיות שם קרוב להשרץ, דהרי יכול כל אחד לילך מזה המקום, וסגיא בכיסוי של פסכתר, מטעם דסגי בזה שמכוסה מעיניו בדרך הילוכו. עוד כתב שם דלא סגי בהא דרב אשי בפסכתר דלמא אתי אינש ושדי לקערה יעו"ש, וגם זה לכאורה מדוע לא חיישינן לזה גם במקדש. - ונראה דשאני בין יחיד לרבים, והיינו דבעזרה דאיכא רבים מדכרי אהדדי כדאיתא בשבת קמ"ז ע"ב, ולהכי שפיר התיר רב אשי כיון דהוי ביחיד, ואתי יחיד ושדי לקערה, ובמקדש ליכא להאי חששא מפני שרבים מצויין שם. שם במשנה ו', וראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער המזרח. - והנה מדתנא ראש המעמד ע"כ הראש הזה שהוא ממונה על בית אב