נזר הקודש - תמיד סא

היו מן הדין שמוליך המחתה בשמאל וכף הקטורת בימינו עכ"ל. וע"כ הא דכתב שאר העבודות, כוונתו לקטורת, והוא מדמסיים דשאני קטורת ביום הכפורים, ואם היה כן הדין גם בקטורת דכל השנה אם כן אין זה חידוש בקטורת דיום הכפורים, ומשמע מזה דשיטת הרמב"ם דהולכת הקטורת דכל השנה היתה בימין. והנה בעיקר הדין במקום שכשר בשמאל דלא שייך חציצה מטעם דלא בעינן בעצמו של כהן מהא דר' ינאי דמכשיר הקומץ בהולכה אפילו בהמיינו, נראה דשאני התם כיון דלא בעינן כלי שרת דהרי אזלא שם לר' שמעון דלא בעי כלי שרת לאחר קמיצה, ואם כן אין מזה ראיה למקום דבעינן כלי שרת כמו גבי קטורת, ושפיר יש לומר דאפילו אם כשר הולכה בשמאל, אבל ע"כ בעינן כלי שרת ובעינן כהן, וא"כ הרי זה דומה להולכת הדם להא דמזרק בתוך מזרק דאיבע"ל להש"ס שם ביומא אם פסלה חציצה. ועוד דהא דרבי ינאי ע"כ דלא כהתוספתא דמנחות פר"ה דתני התם קבל בימינו ונתן לשמאלו או נתנו לפסול או נתנו לכלי חול בכולהו מהני חזרה ובנתנו לכלי יחזור לכלי קודש, וזה סבר גם רבי שמעון כמבואר שם, ומזה תקשה לרבי ינאי, והמפרש העיר בזה, ויש לומר דר' ינאי סבר כהברייתא דתניא שם במנחות שלא בכלי שרת ר"א ור"ש מכשירין במתן כלי. והכוונה שלא הניחן בכלי שרת אלא בכלי חול כדפירש"י. - ובזה פליגי הני תנאי, דהתוספתא סוברת דבעינן כלי שרת להולכה, ורק קידוש קומץ לא בעי ר' שמעון, אבל בעינן מתן כלי לכלי שרת להולכה על המזבח, והתנא דברייתא במנחות סבר דלא בעי ד"ש כלי שרת גם להולכה, ורבי ינאי אזיל לשיטת הברייתא שהובא שם במנחות, אבל כיון שהתוספתא סוברת דבעינן כלי שרת דוקא פשיטא דלא מהני ההולכה בהמיינו או במקידה של חרס, ולפי"ז אין מקום לומר דהרמב"ם תפס לדינא כרבי ינאי במקום שהתוספתא לא סברה כוותיה. והנה לפי"ז שפיר הקשה הרא"ש מהא דאיתא ביומא דאיבעא שם בהניח מזרק בתוך מזרק אם הוי חציצה, והכא בקטורת חזינן דלא הוי חציצה אעפ"י שחוצץ בין ידו לכלי שרת. ונראה דהנה לכאורה יש להבין עיקר קושיות הרא"ש דמאי מקשה דהוי חציצה הא ע"כ כן היתה הקבלה בדבר הקטרת הקטורת משעה הראשונה בראשית ההקטרה של אהרן הכהן שלמדו משה רבינו, וע"כ כוונת הרא"ש להקשות לאידך גיסא היינו שמקשה על הסוגיא דיומא מאי קמיבעיא להו, הלא יש לפשוט מהא דקטורת דכלי בתוך כלי לא הוי חציצה מדמצינו כן בקטורת, ועל זה מתרץ הרא"ש דאין ללמוד מקטורת כיון דיש לומר דשאני התם דצורך עבודה הוא, והביאור בזה כיון דכן נמסרה ההלכה ממשה רבינו שנדרש לזה שני כלים, והני השני כלים כחדא נינהו, ולא דמי למזרק בתוך מזרק שהקבלה ממשה רבינו חד מזרק, וכשמוסיף עוד מזרק יש לומר דנחשב חציצה, ואין בידנו לחדש להכשיר כשנתן כלי בתוך כלי, ובזה אתי שפיר גם כן מה שמתרץ דהוי לקיחה על ידי דבר אחר, וסבר דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ואין זה סתירה לזה שכתבו התוס' יומא נ"ח וזבחים כ"ד שכתבו דלא מהני סברא זו לענין חציצה, משום דהכוונה אם רק יש לחלק דשאני בהא דקטורת מטעם דהוי לקיחה על ידי דבר אחר, ממילא אין ללמוד מהא דקטורת לענין הדם משום דבאיזה חילוק שיהיה, עכ"פ אין ללמוד מהתם, זהו מה שנראה לנכון בכוונת דברי הרא"ש. דף ל"ג משנה ה' מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף. והנה ביומא מ"ד ע"ב נתן טעם מדוע בשל כסף ולא בשל זהב, משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל. - ונראה דרק באופן שהוי רק הכשר מצוה אמרו, התורה חסה על ממונן של ישראל כמו הכא דהחתייה במחתת שהוא הכשר מצוה לא היתה המחתה בשל זהב וסגי בשל כסף, משא"כ במחתה שמוליכין הקטורת על המזבח שהוא עצם המצוה היתה בשל זהב, וזהו ששנה התנא ועירן לתוך של זהב, ולא שייך בזה התורה חסה וכו' מפני שמצוה להדר המצוה בכל מה שמהודר ביותר, ועל זה אמרו אין עניות במקום עשירות. ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה למ"ד במנחות פ"ט למ"ד מלמעלה למטה מטעם אין עניות במקום עשירות, ופליג שם על מ"ד ממטה למעלה מטעם שהתורה חסה וכו', והנה לכאורה קשה למ"ד דלא אמרינן התורה חסה וכו' ממשנה דהכא דהיה חותה במחתת של כסף ולא בשל זהב מטעם דהתורה חסה וכו', ובבא"ש מצאתי שהקשה בזה בצ"ע. - אבל לפי מה שכתבנו דשאני הכשר מצוה ממצוה עצמה