נזר הקודש - תמיד נט

הרבה כהנים להעלות מן הכבש להמזבח והיינו ע"כ כהנים חדשים יש בזה משום ברוב עם הדרת מלך שהיו הרבה כהנים עוסקים בזה. משא"כ אם אמרינן דכהן אחד היה המעלה כל האברים מן הכבש להמזבח, נמצא דיותר כהנים היו עסוקים בהעלאה לראב"י מלת"ק דסבר דכהן אחד היה המעלה, ומשמע מזה דלת"ק היה הפייס להאברים באופן שהרבה כהנים היו עסוקים להעלאה, כמנין הכהנים שהיו מוליכין להכבש. אמנם הרא"ש פירש הכא מי מעלה אברים מן הכבש למזבח, כהן אחד היה מעלה את כולן יעו"ש. ולפי"ז קשה הלא אין כאן המעלה דברוב עם לת"ק, והלא אדרבה לראב"י הרבה יותר כהנים העסוקים בעבודה זו דהעלאה. וע"כ צריך לומר דהכוונה ברוב עם הדרת מלך בזה שנעשית על ידי אנשים חדשים, כמו הכא שתהיה העלאה בכהן חדש, ולא שתהיה העלאה להמזבח באותן כהנים עצמן שהיו מביאין להכבש, וראב"י סבר דלאו אורח ארעא ע"כ הכוונה כמו שכתבו שם התוס' דלאו אורח ארעא שילכו אותן המעלין לכבש שילכו להם ויבוא אחר למלא את העבודה, והבזיון בזה שמניחין את האברים על הכבש והולכין, והרי זה כמניחין בחצי פעולה. שם משנה ד', מי שזכה בקטורת היה נוטל את הכף וכו' והבזך היה בתוכו מלא וגדוש קטורת וכו' וכן איתא ברמב"ם פר"ג מתו"מ ה"ה ומוסיף ומוליך הכף בידו, יעו"ש. שכן מוליך להקטיר שאוחז הכף עם הבזך, וקשה הא הוי כלי בתוך כלי וביומא נ"ח איתא בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו מב"מ חוצץ או אינו חוצץ יעו"ש. וקשה מדוע לא פשיט רב חסדא ממשנה זו דתמיד דכלי שרת אינו חוצץ מפני שהוא מב"ב, ומצאתי בבאר שבע שהקשה בזה. ונראה דשאני הכא כיון דכן היתה הקבלה בקטורת תמיד הרי המה השני כלים ככלי אחת, מה שאין כן גבי קבלת הדם דהקבלה דהדם היתה תמידי במזרק אחד, וכיון שבא עכשיו לקבל את הדם במזרק בתוך מזרק, אם כן שינה מסדר הקבלה, בזה יש לחקור אם הוי חציצה, וביאור הדברים דכיון דגבי קטורת כן היתה הקבלה בזה האופן ע"כ כן היתה הלכה למשה מסיני, דפשיטא שכן נעשה מראשית ההקטרה בזה האופן, ואם כן אין מזה ראיה באופן ששינה אחד בקבלת הדם שתמיד היתה קבלת הדם במזרק אחד, והוא הניח מזרק בתוך מזרק, ובזה שפיר בעי רמי בר חמא אם הוי חציצה. והנה הרמב"ם בפר"ג מתו"מ ה"ד כתב וז"ל, מי שזכה בקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש וכסוי היה לו, ובזך היה שמו, ונותן הבזך בתוך כלי אחר וכף היה שמו, ואוחז את הכף בידו עכ"ל. ומקור הדין ממשנה זו דתמיד פר"ה, וקשה הא הוי חציצה להכלי שרת שהוא הבזך שבו הקטורת, וכמו שכתבנו שכן הקשה בבא"ש, וגם הרא"ש בפירושו הקשה בזה ג"כ דהרי מצינו ביומא נ"ח דמיבעיא שם בהניח מזרק בתוך מזרק אם חוצץ, יעו"ש. - והביאור בזה דיש לפשוט מזה דכלי בתוך כלי אינו חוצץ, והנה להרמב"ם דפוסק בפר"א מפסוה"מ הכ"א דבהניח מזרק בתוך מזרק אינו חוצץ מטעם דמן במינו אינו חוצץ, אפשר דמקורו גם כן ממשנה זו, וגם פשיטא ליה דדרך שירות בכך, אבל קשה מדוע לא הביא הש"ס שם ביומא למיפשט ממשנה זו דתמיד, וגם לפלא על מרן הכס"מ והלח"מ שלא נחתו לומר דהרמב"ם קבע להלכה ממשנה דתמיד דהכא. והנה הרא"ש מתרץ שני תירוצים, והוא בתירוץ ראשון כיון שהוא צורך עבודה לא הוי חציצה יעו"ש. ויש לעיין הלא אין הצורך בזה לעבודה ורק מפני שהבזך גדוש ופן יתפזר על הרצפה, להכי מניחו להבזך בתוך הכף, נמצא שהצורך לא הוי צורך עבודה ממש. והתירוץ השני כתב הרא"ש דהוי לקיחה על ידי דבר אחר ושמה לקיחה כדאיתא בסוכה ל"ו יעו"ש. והנה לתירוץ זה נחית גם בבא"ש ולא ראה דברי הרא"ש שלא היה נדפס בזמנו. אבל דחה לסברא זו בטעמים שונים, ובעיקר הדבר כתב דכיון דבעינן לקיחה בעצמו של כהן, ובאופן זה לא נקרא בעצמו של כהן, ורק משום דמב"מ אינו חוצץ נקרא גם כן בעצמו של כהן עכת"ד, אבל קשה עכ"פ היה להש"ס דיומא להביא פשיטותיו ממשנה זו. וראיתי למרן הגאון בספרו חידושי ר"ח הלוי שכתב דע"כ הרמב"ם לא סבר דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה מדסתם הדברים וכתב שאם היה דבר חוצץ בין ידו לכלי שרת דפסול, ולא חילק בזה מאומה, ובכל אופן פסול, ואם כן קשה קושיות הרא"ש דהיאך מוליך את הבזך בתוך הכף.