נזר הקודש - תמיד נח

העיר דחיבת הקודש אינו אלא מצד מעלה דרבנן. - והנה לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש על מס' זבחים דף מ"ד דף הספר, דלשיטת הרמב"ם לאחר שקדשו בכלי הוי חיבת הקודש דאורייתא, לפי"ז אתי שפיר גם דברי הטור דכוונתו באופן שנטמאו לאחר שקדשו בכלי שרת דבזה חיבה"ק דאורייתא. עוד נראה דשפיר יצוייר טומאה לקטורת שמקבל טומאה בתורת תבלין, וזהו בהצפורן לאחר שנשרה ביין קפריסין, ובלוע בו היין קפריסין ובזה מקבל טו"א כמבואר ברמב"ם פר"ד מטו"א ה"ד ובכ"מ, ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות ל' דף הספר אות ה', ולא בעינן לזה מטעם חיבת הקודש. - וע"כ הא דחשבוהו לקטורת בהדי עצים ולבונה מיירי קודם ששרוהו להצפורן בהיין קפריסין, וביותר שהיין קפריסין אינו לעיכובא, וכמו"ש הבאר שבע בחידושיו לכריתות, אבל כיון שהיין קפריסין טוב לצפורן, להכי באה האזהרה שתהיה בטהרה, ועל זה אמרה תורה טהור. עוד נראה דהנה כשעשה חבילה של סממנים וישב זב על החבילה דמקבל טומאת מדרס כמו הא דכופת שאור שייחדה לישיבה, ואח"כ חזר מזה, וממילא בטלה הטומאה גם כן, והיינו מהטעם דכששימש מעשה עץ שימש, כמבואר בחולין קכ"ט. - איברא דהכא הטומאה בטלה לגמרי אפילו מטומאת מגע, ולא דמי לכופת שאור שעכ"פ נעשה אוכל, מה שאין כן הסממנין שאינם בני קבולי טומאה כלל, אבל על כל פנים כיון שהיו מעיקרא בטומאה על זה אמרה תורה בקפידא לקטורת שגם זה לא נקרא טהור. א והנה חכ"א העיר אם נתן מ"ר בהקטורת אם חייב מיתה. - הנה לכאורה הדבר פשוט דכיון דכל עיקר הא דאין מכניסין מ"ר בעזרה הוא רק מפני הכבוד, אבל אם לאו מפני הכבוד שפיר הוי מ"ר בעניני הקטורת, ואם כן פשיטא אם עבר על איסור זה דמפני הכבוד שאין לחייבו מיתה, אבל יש מקום להסתפק בזה, והוא דכיון דבשביל מניעת מ"ר מביאין יין קפריסין ובורית כרשינא, ואם כן הוי עתה הא דמ"ר יתד. - ואפשר דאם מוסיף במקום שלא נצרך דחייב מיתה. ב אבל נראה דליתא בזה משום יתר כיון שאין זה ממיני הסממנים, אלא בא ליפות ולחזק הסממנים להכי לא נידון משום יתר, והיינו דהני מ"ר שאמרו חכמים שהן יפין לה הוא רק מצד התיקון הסממנים וע"כ שאין מעכב בחסר, ואין בזה חיוב מיתה, ולכן אינו מחויב מיתה גם ביתר, וכמו כן ביין קפריסין ובורית כרשינא אינם בעיכוב, וכן כתב בספר באר שבע בכריתות. ג וראיה לזה מהא דפריך הש"ס בזבחים צ"ה והא בעי שבעה סממנין וכו', ומשני אלא שאין מכניסין מ"ר במקדש יעו"ש, ואם אמרינן דלאחר שאין מכניסין מ"ר מפני הכבוד ממילא אם עיכב מ"ר בסממנים חייב מיתה, אם כן מאי פריך שם מהא דקטורת, הלא איכא למימר דשאני התם דכיון שאין להכניס מפני הכבוד ממילא הוי יתר וחייב מיתה, משא"כ לענין כיבוס הדם שאין חיוב מיתה בהכנסה לעזרה, א'"כ שפיר יש להכניס מ"ד לעזרה בכדי לקיים מצוה דכיבוס, וע"כ צריך לומר דגם בקטורת ליכא חיוב מיתה בשעירב מ"ר בהקטורת, ומפני הכבוד אין מכניסין, וכמו כן אין להכניס הכא מפני הכבוד. איברא דעדיין יש להעיר דמדוע לא נימא דבשביל קיום המצוה דכיבוס יש להכניס לעזרה, ולא להשגיח על הכבוד, אבל יש לומר דהסוגיא פריך פירכא אחריתא טובה ואלימא טובא דהיינו דמיבלע להו בהדי שבעה, ובזה ליכא גם העדר הכבוד, אבל עכ"פ מוכח דבנותן מ"ר בהסממנים אין בו חיוב מיתה, וכמוש"נ. שם, בואו והפיסו מי מעלה אברים מן הכבש למזבח ראב"י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן על גבי המזבח. והנה הפייס מי שמעלה אברים מן הכבש למזבח שאמר הת"ק יש לעיין אם הכוונה שכהן אחד יהיה המעלה כל האברים, או דלמא שלכל אבר ואבר יהיו כהנים מיוחדים כמו שהיו נושאים ומניחים על הכבש היו הרבה כהנים וכל אחד ואחד היה מיוחד למה שהוא היה נושא. והנה איתא ביומא כ"ו במאי קמיפלגי מר סבר ברוב עם הדרת מלך ומר סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא, והיינו דת"ק סבר דברוב עם הדרת מלך להכי תקנו פייס גם להעלאה מן הכבש למזבח, ורבי אליעזר בן יעקב סבר דבמקום שכינה לאו אורח ארעא, ולהכי מי שעלה על הכבש היה מעלה על המזבח. - והנה לפי"ז לראב"י היתה נעשית העלאה בהרבה כהנים היינו אותן הכהנים עצמן שהיו מעלין על הכבש, ולפי"ז אם נפרש לת"ק שהיו