נזר הקודש - תמיד נו

שאמר ביומא ל"ז לשאר עמא דבירושלים, והרא"ש בברכות פר"ק סימן ט' כתב דהכי הלכתא כבתרא, ולפי"ז גם אנשי משמר אינם יוצאין, ורק מפני שאינם באים לחיוב מפני שהיו טרודים במצוה, תקנו להם לקרות ק"ש קודם התפלה כדי לעמוד מתוך דברי תורה להתפלל. אמנם מזה שפירשנו בכוונת רש"י שהיו אנשי משמר קורין קודם היינו גם קודם עמוד השחר ג"כ, ועיקר הקריאה היתה בכדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, וכמו שפירש"י ריש ברכות. - ויש לשדות נרגא משום דהתם יש לפרש דמיירי בבין השמשות דיש בזה עכ"פ ספק חיוב, ויש הוכחה לזה מירושלמי ריש ברכות, דאיתא שם בעי היאך הדין בספק קרא ק"ש ספק לא קרא, ופשיט נשמעיניה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמרת צריך לקרות יעו"ש. מבואר דהא דהקורא קודם לכן מיירי בביהש"מ, דאם לא כן אין זה שייכות להא דספק קרא ספק לא קרא דאיכא עכ"פ ספק דקרא ק"ש, משא"כ הקורא קודם לכן דהקריאה היתה שלא בזמן החיוב פשיטא דלא יצא, וע"כ מפרש הירושלמי הקורא קודם לכן, היינו בבין השמשות, וא"כ ע"כ גם רש"י ריש ברכות מיירי באופן זה, וא"כ מיירי שם בספק חיוב וקורין ק"ש כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, אבל ליכא ראיה מזה לאופן שבודאי לא הגיע הזמן כמו הא דאנשי משמר קודם היום בודאי. אמנם עדיין יש מקום לפרש הקורא קודם לכן היינו קודם ממש, והיינו דע"כ הרמב"ם לא סבר כהירושלמי כאשר יבואר. - והנה הרמב"ם לא הביא בהלכותיו הא דאיתא בירושלמי דהקורא קודם לכן לא יצא, ואעפ"י שכתב בפר"ב מק"ש ספק קרא ספק לא קרא דמחויב לקרות, אבל אין זה הכרח לספק קרא בין השמשות, וע"כ מפרש דהקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו היינו כפשוטו, אבל בקרא בין השמשות אעפ"י שספק הוי מ"מ יוצא, ונראה דהרמב"ם סובר דקורא קודם לכן, היינוו בבין השמשות דיצא י"ח מדאורייתא, והוא מטעם דהרמב"ם דסובר ספד"א מה"ת לקולא, ה"נ אמרינן לקולא בקורא קודם לכן דיצא ידי חובתו בדיעבד ידי חובת מצות ק"ש, והא דספק קרא ספק לא קרא דמחויב לקרות מספיקא, וע"כ דמחויב הוא מדאורייתא, נראה דשאני ספק קרא וספק לא קרא מהקורא קודם לכן, והיינו דיש הבדל בין אם יש חזקת חיוב לבין אם ליכא חזקת חיוב, וזה הדבר דבספק קרא ספק לא קרא ע"כ יש כאן חזקת חיוב, והחיוב היה ברור וספק אם סילק החיוב ממנו, ובמקום חזקה סבר הרמב"ם דספיקא דאורייתא הוי לחומרא וכמו שהאריך בזה המל"מ בפר"ד דבכורות. - אמנם בקורא קודם לכן אין כאן חזקת חיוב ברור, דהרי אם בין השמשות לילה כבר עשה המוטל עליו, וא"כ עתה ספק הוי אם עתה מחויב, ולהכי בזה הוי ספד"א לקולא, והירושלמי אזלא למ"ד דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת, וביותר המשנה דברכות אליבא דר"א דסבר בכריתות י"ח ספד"א מה"ת לחומרא, והירושלמי סובר דגם רישא אליבא דר"א, והיינו למ"ד דרישא ג"כ ר"א כמבואר בריש ברכות דפליגי בזה אם רישא ר"א, וזהו שיטת הירושלמי, ולהכי סובר דקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, אבל הרמב"ם לשיטתו השמיטה מהלכותיו, וגם הסוגיא שם דפריך דלמא ביאת אורו כפירוש התוס' ע"כ הכוונה דמספיקא יש להקל, והסוגיא אזלא דרישא לאו ר"א, ומיושב הקושיא של הדו"ח. והנה עדיין יש להקשות איברא דמדאורייתא הקורא קודם לכן אין צריך לחזור ולקרות, אבל הלא מדרבנן מחויב לחזור ולקרות, ואם כן אמאי לא הביא להלכה שמחויב לחזור ולקרות מדרבנן. ונראה דסבר הרמב"ם דחיוב ק"ש עם ברכותיה, ואם אמרינן דחוזר וקורא, והיה מחויב לקרות ק"ש עם הברכות, ושיטת הרמב"ם דבספק ברכה אזלינן להקל שלא לברך מטעם לא תשא וגו' דשיטת הרמב"ם דגם בברכה שאינה צריכה עובר בלא תשא, והוא איסור דאורייתא, ודלא כשיטת התוס' ר"ה ל"ג שהוא איסור דרבנן, ולכן אין מברכין ברכה מספיקא, ואם מחייבין אותו לחזור ולקרות מחויב הוא גם בברכותי', וזהו ג"כ שיטת הריב"א הובא בהגהות מיימונית פר"ג מתפלה אות ח' שאם היה קורא מבעוד יום ממש שהיה חוזר וקורא ק"ש על מיטתו עם ברכותי', והיינו שלא תקנו חכמים לקרות ק"ש בלא ברכות, וממילא לשיטת הרמב"ם בקורא ק"ש קודם לכן דהוי ספק ומדאורייתא פטור, ממילא שוב אין לחייבו מדרבנן מפני הברכות. מבואר מזה דשיטת הרמב"ם דלא ילפינן לבין השמשות מהא דקרא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וע"כ מפרש הקורא קודם לכן כפשוטו קודם