נזר הקודש - תמיד נד

מה יעביד אינש ויחיה והשיבו לו ימית את עצמו בעוה"ז להרחיק מתענוגי העוה"ז כדי שיחיה בעוה"ב כמו שאמרו אדם כי ימות באוהל, ואמר להו מה יעביד אינש אמרו לו יחיה את עצמו בעוה"ז בתענוגים וימות בעוה"ב. ונראה להוסיף בזה דהנה דרשו רבותינו בשבת פ"ג אמר ריש לקיש אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. ובילדותי שמעתי בשם הגאון ר' ליב רב בוויסאקי דליטא, כי היאך יתפרש דרשה זו עם סוף פסוק. ונראה לפי מה שדרשו רבותינו בילקוט סימן תשס"א שהבן השונמית עצמו טהור יעו"ש. והיינו הביאור בזה שהמת עצמו אין לו טומאה רק הנוגעים בו טמאים או אשר נמצא באהלו נטמא, ולהכי בן השונמית אעפ"י שהיה מת ואח"כ נעשה חי על ידי הנביא, מ"מ טהור הוא, וזהו מפני שאין לו טומאה בעצמותו, והגאון זית רענן כתב דהמתים שיחיו יהיו טהורים. ובזה יתפרש הקרא אדם כי ימות באהל, והיינו במי שממית עצמו על דברי תורה אינו טמא בעצמותו ורק כל הבא באהל וכל אשר באהל יטמא, אבל הוא עצמו טהור שדינו כחי. ובזה יתפרש מה יעביד אינש ויחיה ימית עצמו, הכוונה שממית עצמו על ד"ת וכמו שפירש בעל עקידה יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, היינו המות שהחסידים עושים שממיתים עצמם על דברי תורה זהו יקר בעיני ד', ובאופן זה יחיה, היינו שדינו כחי ואין לו טומאה עצמיות, ורק הנוגעים בו ובאהלו נטמא, אבל מי שרוצה למות שיהיה דינו כמת להיות הוא עצמו טמא כטומאת שאר בע"ח במותם יחיה את עצמו בתענוגי עוה"ז. והנה בעיקר הסברא בהא דהמת עצמו אינו טמא, כתבנו בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד ועוד מקומות. והנה יש לדון כזה גם במי חטאת שמטהר טמאים ומטמא טהורים, שע"כ אין להמי חטאת טומאת עצמן, ורק בנגיעה ובמשא מטמא, ובזה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם בפרט"ו מפר"א ה"ז פרה ששתתה מי חטאת אעפ"י שנשחטה בתוך כ"ד שעות בשרה טהור שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין אינן בטלים אבל בזמן ששתאן פרה בטלה שהרי אינן שמורין, וכתב מרן בכס"מ שאפילו טומאה לא מטמאה וכמו שאמר רב אשי דהוי משקה סרוח יעו"ש. וקשה הא לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב מטו"א הכ"א וז"ל, כל משקה שנטמא ולאחר שנטמא נפסד ונסרח הרי זה בטומאתו לעולם יעו"ש. ולפי"ז לא מהני הא דנעשה משקה סרוח, אמנם אם אמרינן דהמי חטאת אין להם טומאת עצמן, אם כן מעולם לא נטמא בטומאת עצמן, אבל יש לדחות דע"כ יש בהמי חטאת נגיעה עצמיות משעה ראשונה ואם כן היתה נגיעה בהמי חטאת ונעשו משקין טמאין מטעם נגיעה עצמיות וגם קודם ששתתה הפרה היתה עליהם טומאת משקין מטעם הנגיעה בעצמותן, ודברי הרמב"ם צריך יישוב. אמנם נראה דזה תליא בדין טומאת בית הסתרים אם הוי נגיעה, ומצינו דפליגי בזה תנאי, והוא במשנה פרכ"ז דכלים מ"ט והובא בחולין ע"ב ובמנחות כ"ד סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס אמר רבי יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה, ומבואר בתוס' חולין שם דפליגי בטומאת בית הסתרים, ורבי יוסי סבר דטומאת בית הסתרים אינו מטמא. עוד נראה דגם בעצם הדין דמת אין לו טומאה עצמיות לאו דכו"ע הוא דהרי לרבי שמעון בן פנחס שם בילקוט דיליף דמת מטמא במשא מק"ו מנבלה, וקשה הא אפשר למיפרך מה לנבלה שכן היא עצמה טמאה משא"כ במת דהוא עצמו אינו טמא וגם הרמב"ם בפר"א מטו"מ מביא דרשה זו יעו"ש, וע"כ דסבר ג"כ דהמת עצמו טמא ולהכי להני תנאי שוב אין להוכיח גם דהמי חטאת אין לו טומאת עצמו אעפ"י שלא כתיב בהו טמא, והיינו דהרי גם במת לא כתבה תורה טמא ומ"מ סברי דהוא עצמו גם כן טמא. וא"כ ע"כ גם במי חטאת כן הוא. לכן נראה דהרמב"ם שכתב דהמי חטאת ששתתה פרה בטלו מטעם דאין להם שמירה, סבר שהמים טהורים הם לגמרי, והוא מטעם דפסק בפרק כ"ג מכלים כרבי יוסי דטומאת בית הסתרים ליכא טומאה, וממילא הני משקין ליתא בהו טומאה כלל מטעם דלא נטמאו המי חטאת מטעם הנגיעה בעצמותה, כיון דהוי טומאת בית הסתרים, והנה ע"כ סוגיא דפסחים אזלא להני תנאי דסברי דטומאת בית הסתרים מטמאה, ובעינן לזה דהוי משקה סרוח, אבל הרמב"ם לא נחית לזה כלל, ולהכי כתב דכיון